זמן שיעורא דעני
ברכות ב ע"ב
"שעורא דעני לחוד, ושעורא דכהן לחוד, שמע מינה.
הי מינייהו מאוחר? - מסתברא דעני מאוחר, דאי אמרת דעני מוקדם - רבי חנינא היינו רבי אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר, שמע מינה".
קשה, מנין הקביעה שאם עני מוקדם, אזי ודאי שעני נכנס לאכול פתו במלח בדיוק בזמן שקדש היום בערבי שבתות?
כתב על כך התוספות:
"ואי סלקא דעתך דעני קדים רבי חנינא היינו רבי אליעזר - ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה".
ועדין קשה, הרי קיים שיעורו של רבי מאיר 'משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן' שהוא סמוך מאוד לצאת הכוכבים, ולמה לא הקשו כמו כן: רבי אליעזר היינו רבי מאיר? וכיון שרבי אליעזר לאו היינו רבי מאיר, למה לא העלו אפשרות שרבי חנינא לאו היינו רבי אליעזר, אלא שאחד מהם היינו רבי מאיר? גם מצינו שעור נוסף באותו פרק זמן, "רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל" (מסכת שבת דף לד ע"ב), ויתכן שזמן אחד החכמים מסוגייתנו חופף את זמנו של רבי נחמיה. ועוד שבהמשך הגמרא שם בשבת מובאת מחלוקת בין רבה לרב יוסף כאשר הפרש הזמן בין שיטותיהם הוא רק דקה וחצי. וכפי האמור בסוגיה שם יש לפחות שמונה פעמים דקה וחצי בין תחילת זמן בין השמשות דרבי יהודה לבין צאת הכוכבים, יש איפוא די והותר אפשרויות לעיתוי זמניהם של רבי חנינא ורבי אליעזר מבלי שיחפפו זה את זה!
אלא שצריך להבין אמתי היא השעה שעני נכנס לאכול פתו במלח.
פירש רש"י: "משהעני - שאין לו נר להדליק בסעודתו". כלומר שאינו אוכל מאוחר מדאי – בחשיכה מוחלטת.
מבואר איפוא הזמן האחרון בו יאכל העני את פתו, אך למה שלא יאכל מוקדם יותר, ואפילו מבעוד יום? כיצד מצטמצם זמן זה לעיתוי ברור, שבו ניתן לקרא את שמע?
אלא שהעני בוש בכך שהוא עני, ואינו חפץ שיכירו בשינויי דרכיו משאר אדם, כמו שאמרו במסכת תענית סוף דף כד שאשתו של רבי חנינא היתה מסיקה תנור כל ערב שבת משום בושתה, כדי שיסברו שכנותיה שיש לה לחם לאפות.
לכן הוא אינו נכנס לאכול את פתו עד שתחל מעט חשיכה, כך שהעומדים במרחק לא יכירו שכבר סועד הוא. ועדין אין חשיכה מוחלטת, ורואה הוא מקרוב את פתו ואת כל אשר לפניו.
שיעור כזה נאמר לענין קריאת שמע של שחרית: (מסכת ברכות דף ט ע"ב) "משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו". זמן זה כבר נחשב ליום. ולפני כן, כאשר לא ניתן להכיר את חבירו ואת מעשיו במרחק גדול מד' אמות נחשב ללילה, למרות שכבר יש אור מועט וניתן להבחין בדברים הסמוכים.
ושיעור כזה נאמר במשנה גם לענין קידוש היום בערבי שבתות: (מסכת שבת דף לד ע"א) "ספק חשכה ספק אינו חשכה – אין וכו'".
וכן במספר ברייתות: (מסכת שבת דף יב ע"א) "יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה. מאי טעמא? – כיון... הלכך: מידכר דכיר להו".
(מסכת שבת דף יח ע"א) "פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה".
(מסכת שבת דף לז ע"ב) "אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה... אלא כדי שיקרמו פניה".
כלומר ששיעור "חשיכה" – שהוא הזמן בו לא ניתן להבחין בין הדברים השונים, הוא גם זמן כניסת השבת. ודבר פשוט הוא שחשש שבת מהתורה הוא בחשיכה מוקדמת ופחותה מהחשיכה בה כבר ניתן להבחין בכוכבים, כי זמן צאת הכוכבים הוא לילה גמור ללא ספק.
מעתה מבואר שזמן החשיכה בה אוכל עני את פתו סמוך הוא מאוד לצאת הכוכבים, ואם הוא לפני צאת הכוכבים, הוא אינו יכול להיות שונה מזמן כניסת השבת באופן ניכר.
