ניקוד מילת ויטהר
ברכות ב ע"ב
"דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וְטָהֵר - טהר גברא?
- אמר רבה בר רב שילא: אם כן לימא קרא ויטהר, מאי וְטָהֵר - טהר יומא".
צריך ביאור, למה וְטָהֵר אינו יכול להתפרש כ-'טהר גברא' כמו 'טהר יומא'?
רש"י פירש: "אם כן - דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא".
לשון ציווי – כלומר: 'וטהר את עצמך', כלשון וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.
אך קשה, מה ההפרש בין טהר גברא לטהר יומא? הרי בשניהם יכולה מילת וְטָהֵר להתפרש בלשון תיאור. ודוקא לשון ציווי אינו מתיישב כלל בלשון וְטָהֵר, כי בציווי הוא טַהֵר בפתח ובפסוק קורים וְטָהֵר בקמץ. ועוד שֶׁטַּהֵר בציווי הוא בנוכח, ואילו הפסוקים העוסקים בגברא הם בנסתר, כגון בהמשך: וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים.
והתוספות כתב:
"אם כן לימא קרא ויטהר - אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר".
כלומר שהמשמעות היא רק מכך שהפסוק כתוב באופן השייך גם באיש וגם ביום, ולא כתוב ויטהר השייך רק באיש.
ועדין קשה, כי גם ביום שייך לשון וְיִטְהַר.
אלא שקיים הבדל בין טהרת היום לבין טהרת האדם.
טהרת היום נעשית מאליה, לכן שייך בה לשון וְטָהֵר מבנין קל בגזרת פָּעֵל, כמו יָשֵׁן גָּדֵל עָמֵל חָפֵץ יָבֵשׁ שָׁלֵם שָׁמֵם שָׁפֵל יָרֵא עָיֵף.
ואילו טהרת האדם נעשית במעשה טבילתו – שמטביל את עצמו, לכן שייך בו לשון וְיִטַּהֵר בבנין התפעל, שמשמעותו שיטהר את עצמו. או גם לשון וִיטַהֵר בבנין פיעל, כלומר שֶׁיְּטַהֵר את עצמו.
ואילו בשאר הפסוקים בו נאמר וְטָהֵר על האדם, מדובר באופן שהוא טהור מיד ואינו צריך לעשות מעשה נוסף.
ואפשר שלכך נתכוין רש"י, ומה שכתב "לשון צווי" כוונתו ללשון פעולת מעשה.
