הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "הלכתא"; "דרשה" - סיום הש"ס
נידה עג ע"א
אלמא קראי נינהו! לר"ע - קראי. לר' אלעזר בן עזריה - הלכתא.
1.
בסוגייתנו מחלוקת ברייתות ומחלוקת בין רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה האם כל דיני אחד עשר יום נלמדים מהכתובים או מהלכה למשה מסיני.
[הערה: יש "הלכתא" במשמעות של הכרעת חכמים ויש "הלכתא" =הלכה למשה מסיני]
2.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה ג:
וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נדה לוסת נדה הרי הוא דם זיבה, והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד.
מהפרשנים משמע [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שכח] שזוהי דרכו של רבי עקיבא לדרוש מהפסוקים את אותן ההלכות שקיבלו חכמים אחרים מהלכה למשה מסיני [והדוגמאות מסוגייתנו]. ולכן - מסביר ה"חוות יאיר" - שאין כאן מחלוקת מה היתה הלכה למשה מסיני, שהרי הרמב"ם קבע שבהלכות למשה מסיני אין מחלוקת.
3.
רבי עקיבא גילה את יסודות התורה שבעל פה בתורה שבכתב. הגמרא בסנהדרין [דף פו עמוד א]:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו עמוד א:
לא סלקא דעתך, דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.
4.
ומובא בספרים שבגימוטרה "עקיבה בן יוסף" = "משנה" =395! והמשמעות היא שרבי עקיבא הוא ה"אבא" של המשניות!
5.
במדרש מובא שדברים שלא נגלו למשה רבנו כן התגלו לרבי עקיבא. אלא משה ידע כל התורה כולה אבל את הדברים שבעל פה הוא לא ידע את מקורם בתורה שבכתב! [בספר "פרי עץ חיים"], ובספר "עשרה מאמרות" מגדיר, שנשמתו של רבי עקיבא היתה חצובה משורש תורה שבעל פה.
6.
הרמב"ם פסק כרבי אלעזר בן עזריה.
והרי הכלל הוא שהלכה כרבי עקיבא מחברו, והיה צריך לפסוק כרבי עקיבא.
אפשר לומר שאין כאן נפקות להלכה ולכן לא מחייב "לעבוד" לפי כללי הפסיקה.
7.
ה"חוות יאיר" [שו"ת, סימן קצב] מסביר שהרמב"ם פסק כרבי אלעזר בן עזריה מפני שבעמוד הקודם בגמרא מצינו שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בדעת רבי אלעזר בן עזריה - משמע שסברו כמותו.
8.
הסבר נוסף :
שו"ת מהרי"ק סימן קסה [רבי יוסף בן שלמה קולון] רבו של הרב ברטנורא נפטר 1480]:
לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות
אלא שהלכו אחרי הרוב
כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו
וכן באמוראים
ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק עד רב אשי ורבינ' שהיו סוף הוראה
ועל דרך זה קבעו ההלכות ויש לי מזה כמה ראיות אלא שאין בידי פנאי להאריך עכשיו ומאחר שכן הוא תו לא שייך להקשות מה שהקשי' שהרי לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד
אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם דלא היו נוהגי' מאז לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני
ואדרבה היכא שהתלמוד פוסק בכיוצא כזה הלכה כפלו' פריך עליה וכי הלכתא למשיחא כו' וכ"ת ...
ואילו י"א ימי זיבה אינם נוהגים בזמננו לאחר שנהגו בנות ישראל לישב לעולם שבעה נקיים.
ולקראת סיום הש"ס אוסיף כמה הקשרים:
1.
המשפט האחרון לעיל הוא הקשר למשנה הראשונה במסכת ברכות: "... להרחיק את האדם מן העברה".
2.
בסוגייתנו רבי עקיבא עצמו כנראה מסכים שהלכה תהיה כדעת חברו – כרבי אלעזר בן עזריה, וזו המשמעות של "תלמידי חכמים מרבים שלום" – אין הכוונה מבחינה כמותית בלבד [שלום בין הרבה אנשים] אלא במובן של איכות: "לוותר" על כלל הפסיקה שהלכה כרבי עקיבא נגד רבי אלעזר בן עזריה...
וזה הקשר "אל תיקרי הליכות אלא הלכות" – ללמוד "הלכה למשה מסיני" ולדרוש אותה מהפסוקים [גם "אל תיקרי" היא דרשה].
3.
גם רבי יהודה הנשיא נהג בענווה גדולה בזה שבמשנה הראשונה במסכת ברכות הוא שיבץ את "רבי אליעזר" כתנא הראשון שמופיע בספר המשניות, למרות שהא היה "אשם" במותו של סבו של רבי יהודה הנשיא – רבן גמליאל – אחרי הויכוח עם רבי יהושע על "תנורו של עכנאי".
4.
במשנה האחרונה בפרק ראשון במסכת ברכות מדובר על הזכרת פרשת ציצית בלילה. רבי אלעזר בן עזריה אמר "לא זכיתי שתאמר פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא". רואים שרבי אלעזר חיפש מסורת בע"פ [כעין הלכה למשה מסיני] – כשיטתו בסוגייתנו. והפתרון היה על ידי דרשה מהפסוק – על ידי "בן זומא" שהיה חברו של רבי עקיבא וניסה לפעול כשיטת רבי עקיבא בסוגייתנו לדרוש פסוקים.
5.
הנושא האחרון לפני הדרשה היה "בליליא" והוא הנושא הראשון במסכת ברכות "קריאת שמע של ערבית" – בלילה...
6.
אותיות "אמת" -
"א" - "אנכי ה' אלוקיך;[וגם "אימתי" שתחילת סכת ברכות - אם יש גירסא כזאת]
"מ" - התחלה וסיום של משניות הש"ס ["מאימתי"-"שלום"];
"ת" - האות האחרונה בתלמוד - "הלכות"
