מעשה לסתור! / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה קובעת כלל: על אדם השוכר פועלים מוטלת החובה לספק את כל צורכיהם. אחרי כלל זה מביאה המשנה סיפור על ר' יוחנן בן מתיא ששלח את בנו לשכור פועלים. בנו הלך לשכור פועלים והבטיח להם מזונות, גער בו אביו ואמר לו שכדי לצאת ידי חובת כיבוד הפועלים היה עליו לעשות להם סעודה 'כסעודת שלמה בשעתו'; על כן היה עליו להתנות עם הפועלים מראש שיספק להם 'פת וקטנית בלבד'.
על המשנה, המביאה סיפור אחרי הצגת הכלל, זועקת הגמרא בדף פ"ו עמוד א': 'מעשה לסתור?!'. ומסביר רש"י את פשר השאלה: 'וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לסתרו?". שאלת הגמרא נשענת על הנחת עבודה פשוטה. דרכו של אדם להגיד את דברו ואז לספר מעשה כדי להוכיח את מה שאמר; אם כן, לא ייתכן שהמשנה אומרת את דברה ואז הביאה מעשה שאיננו בא לחזק את דבריה.
אך הנחת עבודה זו בנוגע למשנה איננה מדויקת. פעמים רבות מביאה המשנה מעשה דווקא בגלל שהמקרה המתואר בו הוא מקרה יוצא דופן שאיננו מתאים לכלל, אך בדורות האמוראים, כחלק מהמאבק על תקפותה וקדושתה של המשנה, החלו להתייחס אליה כאל יחידה אחת. האמוראים ביקשו לחזק את מעמדה של המשנה ולכן קידשו אותה והתייחסו אליה כאל גוף שלם ונטול סתירות, אך דווקא זווית זו גרמה, למרבה האבסורד, להבנה לא נכונה של המשנה.
פתרונה של הגמרא נראה לנו פתרון סביר, אך לאמיתו של דבר הוא רדיקלי ביותר – 'חסורי מחסרא והכי קתני..'. מכיוון שמעשה הסותר את המשנה איננו אפשרי מנקודת מבטם של האמוראים, כנראה – אומרת הגמרא – המשנה חסרה ועל כן יש לשנות אותה. או אז מביאה הגמרא את הנוסח ה'מתוקן' של המשנה, נוסח המכיל את ה'מעשה' בניסוח 'חוקתי' כחלק מן המשנה המקדימה את המעשה. תוצאת ה'תיקון' היא שהמעשה הופך למעשה המסייע לדברי המשנה (המתוקנת) ולא למעשה הסותר אותה. מבנה חדש זה זהה למבנה של סוגיות אמוראיות שבהן האמוראים מנסים להוכיח ולאמת את דבריהם בעזרת מעשה או טיעון לוגי מתאים.
התיקון שינה את הרטוריקה של המשנה: ממשנה בעלת "ביטחון עצמי", משנה שאיננה זקוקה להוכחה לדבריה, שכל סעיף נוסף שלה מוסיף דעה אחרת ושונה – למשנה בעלת היגיון "אמוראי", משנה הטוענת טענה ואז מנסה להוכיחה בעזרת מעשה מתאים. זיכרונם המופלא של חכמינו גרם לכך שנמצא מולנו את כל מצאי העובדות - המשנה בנוסחה התנאי, הדיון התלמודי 'מעשה לסתור? וכו'', והמשנה בנוסחה האמוראי המתוקן – כך שרשת המניעים והרגישויות של חכמינו יכולה להיפרש לפנינו על כל עושרה.
