וסת שאינו קבוע
נדה סג ע"ב
"מתני'. היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה פעמים ליום כ' - זה וזה אסורין".
במשנה מדובר באשה שוסתותיה קבועים ועכשיו שינתה להפלגה אחרת, והחשש הוא שהפרש הימים החדש הוא שיחליף מעכשיו את קודמו.
מה יהיה הדין באשה הרואה לראשונה, ולא ידוע אם וסתותיה יהיו קבועים?
כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש שער תיקון הוסתות סימן א:
"וסת שאינו קבוע חוששת בתחלת וסתה לשתי חששות, אחת לימי החדש ואחת לשיעור הפלגה כמו שנפרש לפנינו בקביעות הוסתות".
והוא הרחיב בסימן ג:
"חוששת בתחלת וסתות הימים לשתי חששות , כגון שראתה בראש ניסן הרי היא חוששת לראש אייר... ואם ראתה בראש אייר חוששת גם לראש סיון. ואם לא ראתה בראש סיון נעקר וסת ראש חדש... ואף על פי שנעקר מראש חדש הרי היא חוששת למחרתו לשני בסיון, לפי שהראיות שראתה בראש ניסן ובראש אייר לא נדע אם קבעתן בראשי חדשים וכבר נעקרו בשלישי, או שמא בהפלגת ל"א קבעתן".
וכתב בהשגות הרז"ה לבעלי הנפש באות טז:
"עוד כתב הרב בקביעת הוסתות שחוששת בתחלת הוסתות לשתי חששות, לימי החדש שקובעין את הוסת בלא השואת הפלגה, ולהפלגה בלי ימי החדש. ואני אומר מצאנו קביעת הוסתות על שבעה עשר דרכים: א. מפהקת. ב. מעטשת. ג. חוששת בפי כרסה. ד. חוששת בשפולי מעיה. ה. שופעת דם טמא מתוך דם טהור. ו. כמין צמרמורות אוחזין אותה. ז. ראשה כבד עליה. ח. ואיבריה כבדין עליה. ט. רותתת. י. גוסה. יא. אכלה שום וראתה. יב. אכלה בצל וראתה. יג. כסכסה פלפלין וראתה. יד. קפצה וראתה. טו. ימי השבת כגון בחד בשבת בחד בשבת. טז. ימי החדש כגון ריש ירחא וריש ירחא. יז. הפלגה שוה שבין ראיה לראיה, כדתנן (נדה סג ב) היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר, לא שנא לראיתה ולא שנא לטבילתה שהם עשרים ושנים לראיתה, אחת זו ואחת זו היא הפלגה שוה שבין ראיה לראיה. הרי אלו שבע עשרה וסתות פשוטות, חוץ מן המורכבות כגון שקבעה וסת לימים ולקפיצות, וחוץ מן הדילוג. ואם באנו לומר שתחוש האשה בתחלת וסתה לכל אלו החששות אין קץ וסוף לדברינו. הלכך מסתברא שאין לה לחוש אלא אחר שהיא למודה ומעין שהיא למודה. ואין לנו אלא כלשון משנתנו (נדה סג ב) היתה למודה לראות יום חמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין. אבל בתחלת הוסת שאינה למודה עדיין לא נראה לנו שיש לה לחוש כל עיקר, שאם באתה להטעינה כל החששות שהיא קובעת וסת בהן אתה מכלה בהבל ימיה".
ומה יהיה הדין באשה שהוחזקה שאין וסתותיה קבועים, האם צריכה לחשוש בכל פעם להפלגה האחרונה וליום החודש?
הראב"ד הזכיר בחששו לוסת שאינו קבוע שהאשה נמצאת בתחלת וסתה, כלומר שראתה לראשונה.
גם מהרז"ה משמע שהבין כן, אחרת יותר היה לו להקשות: וכי למה שתחשוש להפלגה האחרונה או ליום החודש, הרי הוחזקה זו שאין לה וסת קבוע, ואין בהפלגתה האחרונה שום חשש יותר מאשר שאר הימים, ומדוע שתשנה חזקתה שתהא מעתה בעלת וסת קבוע?
לפי זה אפשר שלא אמר הראב"ד אלא במקומות ובזמנים שרוב נשים וסתן קבוע, שחוששים בראייה הראשונה שתקבע וסתה כרוב הנשים. אבל במקום ובזמן שרוב הנשים אינן קובעות וסת יודה הראב"ד שאינה חוששת אפילו בראיתה הראשונה.
כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך בית ז שער ג:
"הפרש יש בדבר זה בין אשה שיש לה וסת קבוע לאשה שאין לה וסת קבוע.
כיצד הוסת הקבוע אינו נקבע עד שתקבענו שלשה פעמים וכשם שאינו נקבע עד שלשה פעמים כך אינו נעקר עד שלשה פעמים דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים. ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים.
אעפ"י שאינו נקבע עד שלשה פעמים הרי היא חוששת לו ואסורה כל אותה עונה כדרך שאמר בוסת קבוע וכדאמרינן התם אמר רב פפא לא אמרן אלא למקבעיה אבל למיחש בחדא זמנא חייש ליה. ומיהו כיון שאינו נקבע הרי הוא נעקר ממנה בפעם אחת ואפילו ראתה בו שתי פעמים נעקר ממנה בפעם אחת. דגרסינן התם אינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא דקבעתיה תלתא זימני דצריכה תלתא זימני למעקריה אבל תרי זימני בחדא זימנא עקרה ליה. מאי קא משמע לן תנינא שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים מהו דתימא חד לחד ותרי לתרי ותלתא לתלתא קמשמע לן. ודיני כל אחד ואחד מאלו יתבארו לפנינו בסייעתא דשמיא כל אחד ואחד במקומו".
דברי הרשב"א הם כראב"ד שאפילו ראתה לראשונה חוששת. מסתימת דבריו משמע לכאורה שאף לא חילק בין הרואה לראשונה לבין אשה שאין לה וסת קבוע. אבל אפשר שמודה שמי שהוחזקה שאינה קובעת וסת שאינה צריכה לחשוש.
והרא"ה בבדק הבית חלק על הרשב"א בזה בכמה מקומות, וכתב כדעת הרז"ה זקנו.
[וכתב הבית יוסף יורה דעה סימן קפט, ב(א): "ואפילו קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת וכו'. משנה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (סג:) היתה למודה להיות רואה ביום ט"ו שינתה ליום עשרים זה וזה אסורים שינתה [וכו' שינתה ג'] פעמים ליום עשרים הותר ט"ו וקבעה לה יום עשרים". וקשה למה לא כתב שגם זה מדברי הרשב"א שהזכיר בעצמו לפני כן ושרק הרשב"א למד כך במשנה, אבל במשנה עצמה אין הדין מוכרח כמו שכתבו הרז"ה והרא"ה].
בדין קביעת וסת קבוע הביא הרשב"א את דברי המשנה. אבל את דין החשש בוסת שאינו קבוע הביא מדברי רב פפא ולא מהמשנה. ונראה שכוונתו לדייק מדברי רב פפא שמדובר גם ברואה לראשונה, שכן אמר רב פפא: "לא אמרן אלא למקבעיה אבל למיחש בחדא זמנא חייש ליה", כלומר שאותה הקביעות הראשונה שהוזכרה במשנה "היתה למודה להיות רואה יום ט"ו", אילו היתה רק פעם או פעמים עדין צריכה לחשוש.
אלא שזו דוקא ראיה לדעת הרז"ה והרא"ה, שכן אמרה הגמרא שכל חידושו של רב פפא אינו אלא שאין הבדל בין ראיה אחת לשתים, ולמה לא אמרו שקמ"ל שחוששת אפילו בתחילת ראייתה ודלא כרז"ה והרא"ה?! אלא שהבינה הגמרא שגם רב פפא עוסק באשה שוסתותיה קבועים. וכן הביאה מיד הגמרא: "תניא כותיה דרב פפא: היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה...", גם ברייתא זו עוסקת בבעלת וסת קבוע.
כתב התוספות בדף סד ע"א:
"ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך - וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה לי"ז שהרי דילגה ויהיה בכלל וסת דילוג כמו ט"ו וי"ו דחיישינן בחדא זימנא ואומר הר"י דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא".
לכאורה יש לדייק שהתוספות סובר כראב"ד שחוששת גם שלא כדוגמת חזקתה הקודמת, שכן לשיטת הרז"ה לא מתחילה הקושיה, כי תחילת הברייתא היא: "היתה למודה להיות רואה יום ט"ו" לכן אינה חוששת אלא שויסתה הראשון שהוא להפלגה פשוטה, ייעקר וייקבע בהפלגה החדשה, ולא שתחשוש לוסת חדש כגון וסת הדילוג.
אלא שבתירוצו עולה התוספות היטב דוקא כדעת הרז"ה, כי לשיטתו מבוארת הסברה למה אין לחוש בדילוג משום חדא זימנא. והגע עצמך, אשה שראתה בעשרים, ואחר כך בעשרים ואחד, בעשרים ושתים, ובעשרים ושלש, הרי שקבעה וסת לדילוגים. ואחר כך שינתה לשלושים. וכי נוסף על קביעותה הראשונה שחוששת לעשרים וארבע (או עשרים וחמש) וכי תחשוש מעתה גם להפלגת שלושים?! בודאי צריכה לחשוש מעתה לשלושים ואחד, שמא דילוגה ביום אחד ייעקר מעשרים ושלש וימשיך החל משלושים. ואשה כזו צריכה לחוש בדילוג משום חדא זימנא, ודוקא להפלגה פשוטה אין לה לחשוש משום חדא זימנא.
