בַּמֵּתִים חָפְשִׁי
נדה סא ע"ב
"תנו רבנן: בגד שאבד בו כלאים - הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים, ולא יעשנו מרדעת לחמור. אבל עושה ממנו תכריכין למת.
אמר רב יוסף: זאת אומרת - מצות בטלות לעתיד לבא.
אמר ליה אביי ואי תימא רב דימי: והא אמר רבי מני אמר רבי ינאי לא שנו - אלא לספדו, אבל לקוברו - אסור!
אמר ליה: לאו איתמר עלה, אמר רבי יוחנן אפילו לקוברו? ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (תהלים פח, ו) בַּמֵּתִים חָפְשִׁי, כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצות".
פירש בחידושי הריטב"א:
"והא דאמרינן: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, לומר שיצא חפשי מן המצות לדורי דורות ואפילו לזמן תחיית המתים, ורבי ינאי פליג בהא שלא נעשה חפשי לדורי דורות אלא בעודו מת בלבד".
לפיכך רבי ינאי התיר להלביש את המת לסופדו משום שלפני קבורתו ילבישוהו בבגד קבוע אחר, והוא יקום לתחיית המתים בלא כלאיים.
וקשה, למה אמרו שרבי יוחנן לטעמיה שלמד שהפסוק בַּמֵּתִים חָפְשִׁי שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, הרי גם רבי ינאי מודה לכך והוא לא חלק אלא על הזמן שאחר תחיית המתים.
אלא שרבי ינאי מודה לפשט הפסוק שבמתים קיים פטור מהמצוות. אולם רבי יוחנן דרש יותר מכך מלשון הפסוק בַּמֵּתִים חָפְשִׁי, שכיון שמת אדם יצא לחירות לצמיתות – כמו עבד היוצא לחפשי, כלשון הפסוק (שמות כא, ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.
עוד יש לומר שרבי ינאי אינו דורש כלל שהמתים פטורים מעיקר הדין ממצוות, אלא שכל פטורם מכלאים אינו אלא לשעתו משום שאין להם שום הנאה מהבגד, ובגד שאין בו הנאה פטור מכלאים. וגם משאר המצוות נפטרו רק משום שאין בכוחם לעשות מאום.
עוד קשה, הכיצד הוכיח רב יוסף מהברייתא שמצות בטלות לעתיד לבא, הרי רב יוסף הכיר את דברי רבי יוחנן שכן אמרם לאביי, ומסתבר שהכיר גם את דברי בר פלוגתו רבי ינאי שפירשה שלא שנו אלא לספדו, וכיצד התעלם מדבריו שפירש את אותה הברייתא באופן אחר? ואפילו לא הכיר רב יוסף את דברי רבי ינאי, היה לו להודות לקושיית אביי, שהרי סוף סוף אכן ניתן לפרש את הברייתא גם כדברי רבי ינאי.
אלא שכתב התוספות:
"אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא - תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים דתנן בהדיא תכריכין למת אין בהם משום כלאים?
ויש לומר דמהך מתניתין לא משמע אלא שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אף על פי שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא".
על פי דברים אלו מבואר, שמחלוקת רבי יוחנן ורבי ינאי לא נסובה אלא על אותה המשנה שהובאה בתוספות שהיתה מוכרת לכל התנאים. וסובר רבי ינאי שהמשנה קבעה שמעיקר הדין אין איסור למת בתכריכי כלאיים, אולם להלבישו לכתחילה מותר רק לספדו, כדי שלא יקום בתכריכין אלו. ואילו רב יוסף היה בקי גדול בברייתות כמו שאמרו במסכתות ברכות דף סד ע"א והוריות דף יד ע"א שרב יוסף סיני. והוא שנה את אותה הברייתא והביא ממנה ראיה לדברי רבי יוחנן, שכן מפורש בה ההיתר לכתחילה אפילו בתכריכין שהם לבושו הקבוע של המת.
