הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "יחיד נגד רבים"

נידה ס ע"ב

דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כר' נחמיה. אמר ליה רב נחמן: אבא תני מעשה בא לפני חכמים וטמאום, ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה?
מאי היא? דתניא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ונמצא דם תחת הפנימית - שתיהן טמאות, תחת החיצונה - החיצונה טמאה, והפנימית טהורה, בינתים - שתיהן טמאות. היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים - וטמאום.
תנאי היא, דתניא: ר' יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה. 

1.
רב נחמן מקשה כיצד רב פסק כרבי נחמיה נגד חכמים, שהם רבים, ועונה הגמרא שבברייתא יש דעה שחכמים הודו לרבי נחמיה.

2.
שואלים הפרשנים: הרי אמורא רשאי לפסוק מטעמים שונים כדעת תנא יחיד ומהי קושיית רב נחמן!

3.
ועונים, שהקושיא איננה על פסיקת הלכה כיחיד על ידי רב, אלא על כך שהוא עשה "מעשה" – ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד פג.

4.
אבל עדיין קשה: מה בכך שעשה מעשה, הרי להיפך: כך הוא מדגיש שהוא פוסק את ההלכה כדעת יחיד.

5.
ולכן נראה להסביר שקושיית הגמרא היתה על "רב" עצמו, שמצד אחד פסק כרבי נחמיה ומצד שני "רב" [ועליו אומר רב נחמן "אבא" – אבא של רב חייא – כך משמע מדברי ה"מנחת יהודה"] "הביא" ברייתא שבה הוא מעיד שחכמים טימאו – ובניגוד לרבי נחמיה. לפי הסבר זה אין כאן התמקדות בשאלה של פסיקה כיחיד נגד רבים [כפי שמשמע מרש"י].