טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
תולה בפשפש ועד כתורמוס – פשפש המטה
"ולרבנן דאמרי תולה, עד כמה? אמר רב נחמן בר יצחק: תולה בפשפש ועד כתורמוס. ת"ר: פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו. ארכו כרחבו לענין כתמים, טעמו כריחו לענין תרומה, דתנן: או שטעם טעם פשפש בפיו הרי זה יפלוט. מנא ידע? טעמו כריחו, ואכתי מנא ידע ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו" (נידה, נח ע"ב).
פירוש: לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי לדעת חכמים, [שאומרים] כי בכל אופן הריהי תּוֹלָה את הכתם הנמצא בדם מאכולת, עַד כַּמָּה יהא גודל כתם הדם ותהא תולה, והרי יש כתמים הנמצאים ששיעורם גדול בהרבה משיעור דמה של מאכולת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בכתמי דם ששיעורם גדול יותר, הריהי תּוֹלָה בּדם פִּשְׁפֵּשׁ (שדמו מרובה משל מאכולת), ואמורים הדברים בכל כתם ששיעור שטחו הוא עַד כּרוחב התוּרְמוּס. מאחר והוזכר הפשפש ושיעור דמו, מביאים עוד בעניינו. תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: פִּשְׁפֵּשׁ זֶה, שיעור אָרְכּוֹ הריהו כּשיעור רָחְבּוֹ, וְטַעְמוֹ של הפשפש הריהו כְּרֵיחוֹ הרע. ולענין ריחו מסרו כי בְּרִית כְּרוּתָה לוֹ (חוק בל יעבור החל עליו) — שֶׁכָּל הַמּוֹלְלוֹ (ממעכו) הריהו מֵרִיחַ בּוֹ את ריחו הרע. ומסבירים לאיזה ענין שבהלכה נזכרו מאפייני הפשפש: אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ — לְעִנְיַן כְּתָמִים, שאם נמצא כתם ששיעור אורכו כשיעור רוחבו, אף שהריהו גדול משיעור כגריס של פול, תולים אותו בדם הפשפש. טַעְמוֹ כְּרֵיחוֹ — לְעִנְיַן אכילת תְּרוּמָה, דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה] בדין האוכל תרומה, שיש והריהו נדרש לפלוט מפיו את התרומה: אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ בְּפִיו, והרי הפשפש אסור באכילה — הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט את כל שבפיו, אף שתרומה בפיו, ומפסידה בכך. ומְנָא יָדַע [מנין הוא יודע] שאכן פשפש הוא זה שבפיו? שכן טַעְמוֹ כְּרֵיחוֹ. וְאַכַּתִּי מְנָא יָדַע [ועדיין מנין הוא יודע] שזה הוא ריחו של הפשפש? ומשיבים: אין אדם טועה בריחו של הפשפש, כי בְּרִית כְּרוּתָה לוֹ לפשפש, שֶׁכָּל הַמּוֹלְלוֹ הריהו מֵרִיחַ בּוֹ את ריחו הרע, והרי זה איפוא ריח מוכר היטב (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פשפש המטה שם באנגלית: Bed Bug שם מדעי: Cimex lectularius
נושא מרכזי: לזיהוי הפשפש ומאפייניו
מעטות הן הדוגמאות בספרות חז"ל שבהן ניתן לזהות את מין בעל החיים שאליו מתייחס שם מסויים בוודאות כה גבוהה כמו ה"פשפש". התיאורים של מין זה המובאים בסוגייתנו כמעט ואינם מותירים מקום לספק שה"פשפש" הוא פשפש המיטה. הפשפשאים הם סדרה של חרקים המתאפיינים בחדק מציצה שבעזרתו הם יונקים נוזלים מצמחים או מבעלי חיים. בעזרת מבנה חדק המציצה ניתן להבחין בין מינים צמחונים הניזונים ממוהל של צמחים ומינים טורפים הניזונים מנוזלי גוף של בעלי חיים לרוב חרקים. אחת ממשפחות הפשפשאים – משפחת הפשפשיים – ניזונה מדמם של עופות ויונקים (בעיקר עטלפים) כוללת כ – 70 מינים מהם מצויים בישראל פשפש המטה ופשפש העטלפון.
פשפש המטה היה נפוץ מאד במגורי האדם ולכן מובנת היטב ההלכה המאפשרת לתלות את נוכחותו של כתם בפשפש. הפשפשים פעילים בעיקר בלילה ובמהלך היום מסתתרים קרוב למקומות הלינה של דיירי הבית. מבנה גופם השטוח מאפשר להם להיכנס לתוך סדקים במזרנים, ארגזי אחסון, מיטות ועוד. פשפשי המיטה ניזונים מדמם של בני האדם על ידי ניקוב העור. העקיצה עצמה אינה מורגשת אך לעיתים קרובות מקום העקיצה מתנפח בגלל תגובה אלרגית. אורך פשפש המטה בוגר עשוי להגיע ל – 4-5 מ"מ וכאשר הוא מפוטם בדם הוא מגיע לאורך של כ – 10 מ"מ. כמות הדם שפשפש מוצץ בלילה גדולה מאשר הכמות שמוצצת הכינה ("מאכולת") ולכן מובן מדוע ניתן לתלות בפשפש כתם דם גדול יותר. על פי מהלך הסוגיה גודל הכתם הוא מעל גודל כתם כינה אך רק עד גודל תורמוס. זיהוי ה"פשפש" כפשפש המטה ולא מיני פשפשים אחרים נתמך בעובדה שניתן לתלות בו את כתם הדם. תלייה זו מוצדקת רק אם הכוונה למין מוצץ דם החי בצמוד לאדם ופעיל לילה. באופן זה, מחד גיסא, לא ניתן להבחין בפעולת המציצה, ומאידך גיסא בהריגתו תוך כדי שינה והכתמת הבגד. בנוסף לכך כמות הדם האצורה בו גורמת ליצירת כתם גדול יחסית דבר המתאים להלכה שקבע רב נחמן בר יצחק.
פרטי מבנה נוספים מופיעים בברייתא: "ת"ר, פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו". צורת פשפש המטה שטוחה ועגולה בצבעים של אדום כהה, המשחיר כאשר הם מלאים בדם. פשפשי המיטה הבוגרים חסרי כנפיים ונראים שטוחים. צורתם העגולה הולמת את התאור של "ארכו כרחבו". מבנה שטוח זה מאפשר לפשפשים להסתתר בתוך סדקים צרים מאד. פשפש המטה כמינים רבים אחרים של פשפשים מפריש נוזלים בעלי ריח דוחה מבלוטות מיוחדות. קיימת משפחה שאפילו שזכתה לשמה בגלל ריח זה – משפחת הסרחניים (Cydnidae). קיימת תמימות דעים שלפשפש המטה יש ריח אופייני אך לגבי זיהויו ניתן לשמוע דעות שונות. מבין תיאורי הריח השונים בחרתי את התאור הציורי ביותר. תאור זה מגדיר את ריח פשפש המטה כריח של "נעליים מעופשות". לריח מובהק זה הדומה לטעמו של הפשפש יש חשיבות רבה וניתן להסתמך עליו על מנת לפלוט מהפה תרומה למרות שאסור לאבדה:"... טמא היית וטמאה היתה תרומה או נודע שהוא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט" (תרומות, פ"ח מ"ב).
כבר בערוך (ערך "פשפש") אנו מוצאים זיהוי חד משמעי של ה"פשפש": "... וזה פשפש רמש הוא ויש לו דם הרבה ומצוי במשכבות ובלעז צימצ"י ובלשון ישמעאל אלבק". שם הלעז הוא שם משפחת הפשפשיים Cimicidae וכך גם השם הערבי. עם זאת ברור שהכוונה דווקא לפשפש המטה. השם הערבי מופיע גם בפיהמ"ש לרמב"ם (תרומות, שם): "... וביאור יפלוט, שיוציאנו מפיו. ופשפש, "אלבק" וכו'". רש"י בסוגייתנו מפרש: "אמר רב נחמן תולה בפשפש עד כתורמוס - כתם רחב כתורמוס יכולה לתלות ולא במאכולת אלא בפשפש שמא פשפש הרגה שכתמו גדול פשפש פונייש"א בלע"ז". עד ימינו נקרא פשפש המטה בצרפתית Punaise des lits. בסגנון שונה מעט כותב הרא"ש (שם): "או שטעם טעם פשפש - הוא תולעת הנמצא בחורי הכותלים ובמטות, ובפרק הרואה כתם מנא ידע וקאמר ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו". ורע"ב (שם): "או שטעם טעם פשפש - שרץ, כשמוללין אותו ריחו מאוס ביותר, והוא מצוי בכותלים ובמטות וקורין לו בערבי בק"י ובלע"ז צימיצ"א והלכה כר"י".
רשימת מקורות:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 198).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 106-107).
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
