נחלה וקבורה
נדה נז ע"א
"מאי דרוש? (דברים יט, יד) לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ [אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ], כל שיש לו נחלה - יש לו גבול, כל שאין לו נחלה - אין לו גבול".
וקשה, מצוה ללמוד בכלל התורה גם את סברותיהם ולימודיהם של חכמים שלא נפסקו הלכה. אך מה לנו ללמוד את לימודיהם ופירושיהם של כותיים?
אלא שאמרו במסכת עדויות א משנה ו:
"אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת".
אף בענינינו, אם יאמר אדם כך אני סבור יאמרו לו כדברי הכותים סברת, ואין דבריהם נכונים.
ואמנם המגן אברהם (סימן תקכו ס"ק כ) הביא את דברי גמרתנו להוציא מלב האומר דאין מצוה לקבור נפל: "מאי דרוש כל שיש לו נחלה יש לו גבול, משמע דאנן לא קי"ל כוותייהו".
ועוד י"ל,
לדעת חכמים למדו הכותים מהפסוק – "שהנפל הואיל ואין לו נחלה בארץ מותר לקברו בכל מקום ואין בכך משום גזל", כך פירשו הרמב"ם בפירושו, והמאירי.
ודעת רבי יהודה שהכותים למדו מהפסוק שאין קוברים את הנפלים כלל, כך פירש רש"י.
ואמנם מסקנות הכותים לדינא שיבושים הם.
אולם בעיקר סברתם יש אמת, ונמצא בכמה ענינים שקיים קשר בין קבורה לבין נחלה.
א. ראשית קניין נחלת ארץ ישראל היתה דוקא בקניין חלקת הקבר במערת המכפלה בידי אברהם אבינו.
ב. אמרו במסכת בבא בתרא דף ק ע"ב: "תנו רבנן, המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו, משום פגם משפחה". לכתחילה אכן צריכה הקבורה להעשות במקום נחלת המשפחה. ואפילו הרוגי בית דין היו קוברין אותם בקברות אבותיהם לאחר שנתעכל הבשר, כמו שאמרו במשנה במסכת סנהדרין סוף פרק ו.
ג. אמרו במסכת עירובין דף יז ע"ב: "תניא: איזהו מת מצוה - כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה. ומת מצוה קנה מקומו". הוי אומר, שכיון שאין קרוביו ידועים שיקברוהו בנחלתו, כבר קנה את מקומו כנחלה גמורה, להיות קבור שם. ולשון "קנה מקומו" מורה שיש חשיבות שתהא קנויה לו ולא די בכך שאין רשות לסלקו.
ד. וכן מפורש שיש חשיבות בכך שיהא הקבר שלו במסכת בבא בתרא דף קיב ע"א: "פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת, דאם כן, נמצאת שדה חוזרת ביובל, ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו".
