הטומאה החיה / הרב דוב ברקוביץ

נידה נד ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

קביעת המשנה כי דם נידה מטמא גם לאחר שהתייבש מעידה על השתייכותו למערכת החיים של היש, שבה – כמו בגוף האדם - הגילוי הא-להי מתקיים ללא הפסק

הלכות טומאה וטהרה, על אף שהן רחוקות מאוד מרובנו, רחוקות מהשגה ורחוקות מהלב, תמיד הפעימו אותי. לא פעם אתה מוצא בהן שער לרזי החיים, לנקודות פלא ביסוד החיים. אך שום דבר לא הכין אותי להפתעה המאירה שבפתיחת המשנה לפרק שביעי:

דם הנדה ובשר המת – מטמאין לחין (כשעוד ניכרת חיות) ומטמאין יבשין. אבל הזוב (טיפות זרע היוצאות ללא שליטה מגבר ביום), והניע והרוק (הליחה והרוק של הזב), והשרץ והנבלה והשכבת זרע – מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין.

מבנה הרשימה ברור – בששת המקרים המטמאין לחין ואין מטמאין יבשין יש שתי קבוצות של שלושה פרטים; שלוש הפרשות של זב ושלוש דוגמאות של דברים שהייתה בהם חיות שכעת נמוגה – שרץ, נבלה ושכבת זרע.

אבל הזיקה בין שתי הדוגמאות ל"מטמאין בין לחין בין יבשין" אינה מובנת כלל ועיקר. בשר המת, כמו הגווייה עצמה, שומר על משהו מחיות האדם – גם אם אין להבין כיצד, יש להכיר ברז שביסוד ההלכה: יש הופעה של נצחיות החיים בחיות האדם ומשהו ממנה נשאר בעצמותיו ובבשר גם לאחר מותו. אך כיצד כל זה קשור לדם הווסת של אישה שרקמות רחמה מתפוררות במחזור קבוע כאשר תקוות התהוות החיים שבגופה מתפוגגת?! אלה מסוג הלכות טומאה וטהרה שאדם מברך עליהן "ברוך מחיה נפשות וברוך מאיר עיניים" כאשר הוא נפגש איתן! האומנם יש נצחיות כלשהי בדם נידה? כדי לברר את פשר העניין נפליג למסע קצר.
 

בין האדם לקודש

במשנה בפרק שישי נמצאת אחת מאותן רשימות המוכרות לנו ממסכתות אחרות שבהן משבץ עורך המשנה נושאים מנושאים שונים על פי שימוש במטבע לשון חוזר. כמנהגנו ננתח את מבנה הרשימה כדי לעמוד על תובנות העומק שבה.

המשנה הראשונה בפרק דנה בחובת ייבום או חליצה אצל נערה שמת בעלה וכבר הופיעו אצלה סימני בגרות המחייבים אותה במצוות. בהקשר זה המשנה קובעת: "אֶפְשָׁר לַ(סימן) תַּחְתּוֹן (שתי שערות במקום הערווה) לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן (התחלת גדילת השדיים), אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן".

בהמשך מציין עורך המשנה עוד שנים-עשר מקרים בעלי א-סימטריות דומה: א מחייב ב, אבל ב אינו מחייב א. שלושה מקרים קשורים לדיני טומאה וטהרה הנידונים בפרקים אלו ותשעה מתייחסים לנושאים אחרים. הנה הרשימה:

א. כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, אבל יש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות (ממזר).
ב. כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון (סומא באחת מעיניו).
ג. כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין (תורת "מאכל" עליו); ויש שמיטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות (בשר, דגים וביצים הנם "מאכל" אבל אינם גידולי קרקע ועל כן אינם חייבים במעשרות).
ד. כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה (תאנים שאין לוקטים אותן בבת אחת).
ה. כל שחייב בראשית הגז (לכהן) חייב במתנות (חלקי בהמה לכהן), ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז (בקר ועיזים שאין להם צמר).
ו. כל שיש לו ביעור (הוצאת פירות שביעית מהבית כשכלו בשדה) יש לו (קדושת) שביעית, ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור (צמח הלוף).
ז. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת (ואינו כשר).
ח. כל (חיה) שיש לה קרניים יש לה טלפיים, ויש שיש לה טלפיים ואין לה קרניים (חזיר, ואינה כשרה).
ט. כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו (הגמרא מציעה כמה אפשרויות, וביניהן ברכת המצוות).

רוב הדוגמאות ברשימה קשורות למאכלים. הרשימה בנויה זוגות זוגות כאשר הדוגמה האחרונה מהלכות ברכות בודדה. בין שני הזוגות באמצע הרשימה יש הבחנה חדה וחשובה להבנת מגמת הרשימה. חובות הנתינה ללוי (ג) ולעני (ד) מתהוות בזירת האדם, ביחסי מעמד חברתיים. גם הגדרת דבר מה כ"מאכל" לגבי טומאת מאכלים (ג) נקבעת בהקשרה של תרבות האדם. לעומת זאת החובות שבזוג השני צומחות מזירת הקודש – מתנות לכוהן (ה) וקדושת שביעית (ו).

ההבחנה הברורה בין שני הזוגות באמצע הרשימה רלוונטית לאחרות. בתי הדין (א-ב) מהווים מרכיב חיוני בעיצוב חברת האדם. הדיינים קולטים שפע מהבורא – תורתו – ומבררים אותו לכדי מזון לחברה, כמו החקלאי בשדה המפריש מעשרות ופאה וכך מכשיר את יבולו להוות מחיה לו ולסביבתו. לעומת זאת, סימני הכשרות (ז-ח), ובעיקר שורש כשרותם או אי כשרותם, הנם חלק מעולם הבורא, חלק מחידת חיוניות החיים.

הבחנה זו בין חובת האדם להכיר בשורש השפע בבריאה לבין הכרת הברכה כחלק מחיי האדם מהווה את הבסיס להלכה בעניין הברכות. בברכה שלפני האוכל מעיד האדם שכל שפע החיים מקורו אצל הבורא; בברכה לאחר האוכל מודה האדם לבורא העולם ששפע זה מחיה אותו, מכונן את קיומו הפיזי והנפשי.

ומה בין כל זה לסימן עליון וסימן תחתון ודם נידה? סימן תחתון של נערה מעיד על צמיחת גופה ככלי להתהוות החיים, לגילוי שורשם של החיים הבא ממקום אחר, אות לפליאה של הופעת החיות הא-להית בגוף האדם. הופעת הסימן העליון של האישה מעידה על מוכנות הגוף לעבד את הברכה הא-להית לכדי מחיה, בשפע של חלב. נמצא שמוכנות גוף האישה ללדת משקפת את תוכנה של הברכה שלפני האוכל, והופעת השדיים משקפת את תוכנה של "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה".
 

חלק מן היש

גם בשלוש הדוגמאות הראשונות ברשימה יש מדרש על הופעת סימני הבגרות. אתייחס לשתיים מהן:

א. כל כלי שמשמש את האדם יכול לקבל טומאה. חומר גלם אינו מקבל טומאה – מה שמבליט את זיקת הטומאה לעולם האדם ולא לטבע, עולם הבורא. האם מתבטלת "תורת כלי" בכלי שיש בו "נקב"? אם הנקב מספיק גדול כך שאם יונח במים המים ייכנסו וגם יצאו, מתבטלת תורת כלי והוא לא יכול להיטמא. אם הנקב קטן יותר ונותן למים לצאת אבל לא להיכנס, הוא עדיין נחשב כלי ויכול להיטמא. הדימוי: אישה נשואה גם מכניסה וגם מוציאה דרך הסימן התחתון. אם "הנקב" נפתח היא יכולה להיות כלי ליצירת חיים שאינו מקבל טומאה. בתולה שמוציאה ולא מכניסה שייכת רק לעצמה, כלי שנשאר רק בעולם האדם.

ב. כל כלי העשוי לישיבה או לשכיבה ייטמא אם זב ישב או ישכב עליו - והוא יכול גם להיטמא טומאת מת; כל כלי שאינו מיועד לישיבה או לשכיבה יכול להיטמא טומאת מת, אבל לא ייטמא כאשר זב ישב או ישכב עליו. הדימוי: טומאת מת משקפת את היות האדם עשוי מעפר, מחומר ולא רק מרוח. מתוך כך הבלות והפירוד מהווים חלק בסיסי מקיומו. גם מי שלא נידון למוות בגלל חטאו האישי, כמו משה ואהרן, מת על פי הגמרא "בעטיו של נחש", שורש החטא הנמצא בעצם היותנו בשר ודם. לעומת זאת, טומאת זב נוצרת באי שליטה על יצר מיניותו של גבר, במחשבתו וברצונו הפנימי, בהשפעת התשוקה על רוחו. שורשה של טומאה זו בחטא אישי ופרטי.

והנה הזיקה בין דם נידה לבשר המת. גם דם נידה איננו תוצאה של חטא פרטי ואישי. הבלות שבדם נידה הִנה כמות האדם, חלק ממערכת החיים שברא הבורא. יתר על כן, הוא מהווה חלק מגילוי החיות הא-להית המוטמעת באדם, בנשמתו וברוחו, בשלדו ובבשרו, ובעיקר ברחם האישה. על כן אין היא נעלמת כאשר החיות שבדם מתייבשת באופן פיזי, והטומאה קיימת.
 

פתרון הפרדוקס

טומאת המת וטומאת הזיבה מבטאות בדוגמה זו שבמשנה שתי מערכות גדולות של ברכת חיות השזורות באדם ובבריאה זו בזו: הברכה שבחומר על המגבלות והצמצום שבמוות והברכה המתווכת דרך רצון האדם, הכרתו ותובנותיו, על המגבלות והצמצום שבחטא, שבעטיו הופעת המוות מועצמת. המוות המהווה חלק מרקמת היש – דם נידה; המוות שבחטא - זיבת גבר.

הבחנה חדה זו מוצאת ביטויים חזקים בשני פרדוקסים הלכתיים בסוגיה שעמדנו עליה בפרק שביעי. האחד - דם הנידה מטמא את האישה וגורם לה להיות שורש של טומאה, אך טומאה זו חמורה מטומאת הדם המטמא אותה. זאת בגלל שדם נידה כמו מבטא את הצמצום ביש החומרי מעצם הווייתו; השפעת הצמצום שבחומר מועצמת בהוויית האדם, ברצונו, בהכרתו ובתובנותיו.

והשני - השעיר שנשלח למדבר ביום הכיפורים מטמא את האדם המוליך אותו וגורם לו להיות שורש טומאה, אבל הוא עצמו נשאר טהור עד מותו, ככל בהמה חיה. זאת בגלל שמצד עולם האדם השעיר מגלם את יסוד החטא בנושאו את פשעי בני ישראל לעזאזל, בעוד השעיר מצד עצמו שייך לעולם הטבע, לבורא עולם.