הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
פאה בזמן הזה
נידה נ ע"א
המשניות האחרונות שאנו עוסקים בהם בימים אלו יצאו מעניין נדה לעניינים אחרים. המשנה התחילה בדיון על סימני בגרות של נערה – שכוללים סימנים למעלה ולמטה, והמשנה (נדה ו, א) אומרת "אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון". מתוך זה מגיעה המשנה לרשימה של כללים שאינם מתהפכים, ובין הכללים הללו מופיעה המשנה הזו, שעוסקת בפאה ובמעשרות:
1. משנה נדה פרק ו משנה ו
כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה.
ומסבירה הגמרא מה ההבדל בין חיוב במעשרות לבין חיוב בפאה:
2. תלמוד בבלי נדה נ, א
לאתויי מאי? לאתויי תאנה, וירק שאינו חייב בפאה. דתנן, כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום - חייב בפאה. אוכל - למעוטי ספיחי סטים וקוצה. ונשמר - למעוטי הפקר. וגידולו מן הארץ - למעוטי כמהים ופטריות. ולקיטתו כאחד - למעוטי תאנה. ומכניסו לקיום - למעוטי ירק. ואילו גבי מעשר תנן: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ - חייב במעשרות, ואילו לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום לא קתני.
בניגוד לתרומות ומעשרות, אם כן, כל פרי או ירק שאין לקיטתו כאחד או שאין אפשרות לשמור אותו לזמן מרובה אינו חייב בפאה. אבל פירות שיכולים להישמר לזמן מרובה (כגון אגוזים, זיתים וכדומה) חייבים בפאה. משום מה אנשים חושבים שפאה היא מצוה שקיימת רק בשדה, אבל היא קיימת גם במטע, ואפילו בעץ אחד. מדוע המצוה הזו אינה מפורסמת מספיק היום? האם המצוה קיימת גם היום? בשיעור זה ברצוני לנגוע בנקודה זו. שלוש פעמים בתורה נצטוינו על מצוות פאה, שניים בשדה ואחד בעצים:
3. ויקרא פרק יט פסוקים ט-י
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
פסוק זה נמצא בפרשת קדושים, ביחד עם מצוות רבות שבין אדם לחבירו. הפעם השניה שהציווי הזה מופיע הוא בתוך הציווי של המועדים, בפרשת אמור, בין הציווי על חג הפסח לחג השבועות, שהם בעונת הקציר:
4. ויקרא פרק כג פסוק כב
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
הפעם השלישית שהציווי הזה מופיע הוא בעצים, בספר דברים:
5. דברים פרק כד פסוק כ
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה
כמה פירות או תבואה צריך להשאיר לצורך מצוות פאה? המשנה אומרת שהפאה היא אחד מהדברים שאין להם שיעור, אבל בדרך כלל היו נותנים אחד מששים, אבל הדבר תלוי במספר העניים וברמת העוני ובגודל השדה:
6. משנה מסכת פאה פרק א משניות א-ב
אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם.
אין פוחתין לפאה מששים ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענוה
בגמרא מובאת מימרא של רב ושמואל שיש לתת פאה אחד מששים. ושואלת הגמרא מה באים האמוראים האלה לחדש, אחרי שהדברים כבר נאמרו במשנה במסכת פאה, ועונה הגמרא שהחידוש של האמוראים הוא שגם בחו"ל נותנים את אותה כמות:
7. תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלז, ב
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: ראשית הגז - בששים, תרומה - בששים, פאה - בששים... פאה בששים? והתנן: אלו דברים שאין להן שיעור: הפאה, והבכורים, והראיון! דאורייתא - אין לה שיעור, דרבנן - בששים; מאי קמ"ל? תנינא: אין פוחתין לפאה מששים, אע"פ שאמרו הפאה אין לה שיעור! התם - בארץ, הכא - בחו"ל.
רואים אנחנו שלמרות שמצוות פאה היא מהמצוות התלויות בארץ, בכל זאת קבעו חכמים להשאיר פאה גם בחו"ל, ואף דאגו להשאיר את אותה כמות שמניחים בארץ – אחד מששים. ואכן, הרמב"ם פסק שכל מתנות עניים נוהגים בחו"ל מדרבנן:
8. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א הלכה יד
כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר "ובקצרכם את קציר ארצכם", "כי תקצור קצירך בשדך". וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם, ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם.
בשלב ראשון הרמב"ם משוה את דין הפאה לדין של תרומות ומעשרות, ואומר שכשם שתרומות ומעשרות אינן חובה בחו"ל כך גם פאה. בשלב השני הרמב"ם אומר שכשם שהחמירו חכמים לגבי פאה בחו"ל, כך החמירו גם לגבי שאר מתנות העניים – הלקט והשכחה – למרות שהתרומות והמעשרות לא נוהגים בחו"ל.
ומניין לרמב"ם להוסיף גם את הלקט והשכחה בחו"ל? – הרדב"ז מסביר שהרמב"ם כתב זאת מסברא שלו, כי מדובר בתקנה לטובת העניים, ועניים קיימים גם בחו"ל:
9. רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, ספרד א"י ומצרים) הלכות מתנות עניים א, יד
ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות וכו'. זו סברתו ראויה אליו דמאי שנא פאה משאר מתנות עניים וטעמא רבה איכא דמשום תקנת העניים תקנו שתהא נוהגת אפי' בחו"ל א"כ שאר מתנות נמי איכא תקנת עניים טפי מפאה.
אבל האמת היא שאחרונים רבים העירו על כך שלא מדובר פה רק בסברא של הרמב"ם, כי מהגמרא מוכח שגם מצוות לקט נוהגת בחו"ל מדרבנן, שהרי הגמרא מספרת סיפור על אדם ששאל את רב ששת על השארת לקט, למרות שרב ששת חי בחו"ל:
10. תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלד, ב
לוי זרע בכישר, ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה: "לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים.
מהסוגיה הזו אנו רואים שני דברים: ראשית, שמצוות לקט נהגה גם בחו"ל. ושנית, שכאשר אין עניים, אין צורך להשאיר לקט. השאלה היא האם הדין השני קשור לדין הראשון. כלומר: האם הפטור ממתנות עניים כשאין עניים הוא רק בחו"ל או שמא גם בארץ ישראל? בכך נעסוק בהמשך.
נחזור לדברי הרמב"ם. ראינו שהרמב"ם חיבר בין תרומות ומעשרות לבין פאה ואמר שכשם שתרומות ומעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כך גם פאה. ואולם, לגבי תרומות ומעשרות ישנו דין מיוחד שלא רק שהם נוהגות רק בארץ ישראל, אלא שהם נוהגות רק אם רוב יושביה עליה. כלומר שגם היום, שאנחנו נמצאים בארץ ישראל, איננו חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה מכיון שרוב היהודים אינם בארץ ישראל, וגם הללו שנמצאים כאן אינם יושבים בנחלותיהם המקוריות. אבל האם הכלל הזה נכון גם לגבי פאה, או שמא לגבי פאה כל שדה שבארץ ישראל חייבת בפאה מן התורה? מהרמב"ם משמע שזה בדיוק אותו דבר, וממילא איננו חייבים בפאה גם בארץ ישראל. כך כתב גם בעל 'ספר החינוך':
11. ספר החינוך (ר' אהרון הלוי, המאה ה-13, ספרד) מצוה רטז
ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות, בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא ובזמן שישראל שם, כתרומה ומעשרות, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה [תרומות פ"א הכ"ו] שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר שופטים עשה ו'. ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ. וכתב הוא זכרונו לברכה [מתנות עניים פ"א הי"ד] שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כולן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים.
ואולם, בעל ה'מנחת חינוך' חולק בכך על ספר החינוך והוא טוען שאמנם לגבי תרומות ומעשרות ישנו כלל שצריך שיהיו רוב יושביה עליה, אבל הכלל הזה אינו נצרך לגבי פאה, וממילא כל השדות והעצים בארץ ישראל חייבים בפאה מן התורה:
12. מנחת חינוך (ר' יוסף באב"ד, המאה ה-19, גליציה) מצוה רטז
כוונת הרב המחבר דאפילו בימי עזרא לא היתה חייבת בפאה רק מדרבנן, כתרומות ומעשרות, כיון דהיתה רק ביאת מקצתם. ולדידי צריך עיון... דהרמב"ם למד דין תרומה מחלה שנקראת חלה, ומעשרות בחדא שייטא עם תרומות, על כן פטור אף דקדושת עזרא לא בטלה היום לדעת הר"מ הלכות תרומות מ"מ בחלה גזירת הכתוב דצריכה להיות ביאת כולם עיי"ש, אבל פאה, דהפטור בחוץ לארץ מחמת שהיא מצוה הנוהגת בקרקע, אם כן העיקר תלוי בקדושת הארץ ולא תלוי בכלום בביאת כולם או מקצתם, ובימי עזרא וכן היום דלא בטלה קדושת הארץ לדעת הר"מ שם למה לא יתחייב במתנות עניים? ...ולדעתי כוונת הרמב"ם לאו דוקא כתרומות רק כוונתו דהיא חובת קרקע, אם כן לדעתי לדעת הרמב"ם גם האידנא חייב מן התורה במתנות עניים בארץ ישראל.
ה'מנחת חינוך' טוען שגם הרמב"ם, שהשוה את דין הפאה למעשרות לא התכוון לומר שהם שוים לגמרי, אלא שכשם שבחו"ל אין חובת מעשרות מן התורה, כך גם פאה.
אם כן, חוזרת השאלה מדוע אין אנו מכירים היום את המצוה הזו? כאן חוזרים אנו ליסוד השני שראינו בסיפורו של האיש ששאל את רב ששת על מצוות לקט: רב ששת ענה לו שמטרת מצוות לקט היא לטובת העניים, ולא לטובת העורבים והעטלפים. וממילא, כאשר אין עניים שיבואו לקחת את מתנותיהם, אין חובה להשאיר מתנות. כך פסק הרמב"ם:
13. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א הלכה י
נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם", כל זמן שהעניים תובעין אותן. פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן "ונתן לעניים" אלא "תעזוב אותם", ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.
משמע מהרמב"ם שכאשר אין עניים שמעוניינים במתנות אלו, לא רק שבעל הבית יכול לזכות בהם מחדש, אלא שהוא גם אינו מצווה להפריש מהם לכתחילה, כי הוא עוזב אותם לחיה ולעופות ולא לעניים. הטור הוסיף שגם כאשר העניים שיבואו לקחת את המתנות הללו אינם יהודים, אין חובה להניחם, ולכן הוא לא פירט את הלכות פאה:
14. טור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-13, ספרד) יורה דעה סימן שלב
מתנות עניים שהם לקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות כתב הרמב"ם שאין נוהגין מן התורה אלא בארץ, ובחו"ל הם מדרבנן. ואם אין שם עניים א"צ להניחם. והאידנא אין נוהגין בהן לפי שהרוב נכרים אם יניחום יבואו נכרים ויטלום לפיכך איני רוצה להאריך בהם.
כאן חוזרים אנו לשאלה ששאלנו בתחילת הדברים: האם התנאי שכאשר אין עניים אין חובה להשאיר מתנות עניים הוא רק בחו"ל או גם בארץ ישראל? מדברי ה'בית יוסף' משמע שהתנאי הזה הוא רק בחו"ל, אבל בארץ ישראל גם אם אין עניים צריך להשאיר את המתנות:
15. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) יורה דעה סימן שלב
ומ"ש רבינו והאידנא אין נוהגין בהם לפי שהרוב גוים וכו'. ומפני כך נתייאשו עניי ישראל מהם. ועוד אפשר לומר דעד כאן לא אמרו דבחוץ לארץ חייבים אלא בחוץ לארץ הסמוכה לארץ דכשם שחייבת בתרומות ומעשרות חייבת במתנות אבל במקומות הרחוקים כשם שפטורים מתרומות ומעשרות פטורים ממתנות.
יש שהבינו מדבריו של ה'בית יוסף' שכל ההיתר של יאוש העניים הוא רק בחו"ל, ועל זה הוא מוסיף שבארצות הרחוקות אפילו בלי ההיתר הזה לא נהגו בפאה, אבל על ארץ ישראל הוא בכלל לא דיבר. כך הבין מדבריו הרמ"א, אבל הוא חולק עליו ואומר שגם בארץ ישראל אין חובה להשאיר פאה אם אין עניים שיקחו אותה:
16. דרכי משה (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) יו"ד סימן שלב אות א
ולי נראה דרבינו שכתב והאידנא אין נוהגים, רצה לומר אין נוהגים כלל אפילו בארץ ישראל, ואם כן אין ענין לטעם שכתב בית יוסף
כך הבין גם הב"ח בדברי הטור:
17. בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-16, פולין) יו"ד סימן שלב אות ב
ומה שכתב והאידנא אין נוהגין בהן וכו'. מבואר מהך עובדא דרב ששת, דכי היכי דדרשינן "לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים, הכי נמי דרשינן ולא לגויים. מהאי טעמא ודאי אף בארץ ישראל אין נוהגין בהן האידנא, ולכן לא כתב חילוקי דיניהם כמו שכתב בתרומה ומעשר.
בין אם יש מחלוקת בין ה'בית יוסף' ל'דרכי משה' בעניין זה ובין אם לא, השולחן ערוך לא חילק בין הארץ לחוץ לארץ, וכתב שבכל מקום שאין עניי ישראל אין חובה להשאיר פאה, והרמ"א הסביר שזו הסיבה שלא נהגו בזה היום:
18. שולחן ערוך יורה דעה סימן שלב
לקט, שכחה ופאה, אם אין עניי ישראל מצוים שם ליטלם, אין צריך להניחם. הגה: והאידנא אין נוהגין בהם, לפי שהרוב עובדי כוכבים, ואם יניחום, יבואו עובדי כוכבים ויטלום
אבל הש"ך הבין, משום מה, שהשו"ע כותב את דינו דוקא לחו"ל:
19. ש"ך (ר' שבתי כהן, המאה ה-17, פולין) יורה דעה סימן שלב ס"ק א
אין צריך להניחם - שאין נוהגים מן התורה אלא בארץ ובח"ל הם דרבנן
גם בעל פאת השולחן, ר' ישראל משקלוב, סובר שבארץ ישראל חיוב מצוות פאה הוא גם כאשר אין עניים שיבואו ללקט.
20. פאת השלחן (ר' ישראל משקלוב, המאה ה-19, ליטא וארץ ישראל) סימן ד אות י
ויש אומרים דהאידנא אפילו בארץ ישראל אין נוהגין בהן לפי שרוב עכו"ם, ואם יניחם יבואו עכו"ם ויטלום, ומפני כך נתייאשו עניי ישראל מהם, ויש אומרים דבחו"ל דוקא, אבל בארץ ישראל נוהגין בלקט שכחה ופאה אף האידנא, וכן עיקר.
ובהרחבת הדברים, בהערות שנקראות 'שארית ישראל' הוא אף מעיד שזה המנהג בארץ ישראל, שמשאירים לקט שכחה ופאה בשדות:
21. שארית ישראל, שם
ומסתברא להלכה כדברי מרן ב"י והלבוש, דמה שכתב 'והאידנא' הוא בחו"ל. וכן ס"ל להש"ך, דלא כדרכי משה, דבשיטתן אתי שפיר שיטת השאילתות ובה"ג וס' יראים שלא להקל בזה בא"י מזה הטעם, רק בחו"ל, דיש עוד הני טעמי דהרא"ם וב"י. וכן מנהג בארץ ישראל שישראל שיש לו שדה זרועה שלו נותן לקט שכחה ופאה.
לפי הדעה הזו יש להשאיר בארץ ישראל לקט שכחה ופאה גם כאשר רוב העניים שיבואו לאסוף אינם יהודים.
לסיכום:
ראינו מחלוקת אחת האם מצוות פאה נוהגת היום בארץ ישראל מן התורה או מדרבנן. מהרמב"ם משמע שהיא נוהגת מדרבנן, אבל ה'מנחת חינוך' טוען שהיא נוהגת מן התורה.
מחלוקת נוספת ראינו בשאלה האם יש להשאיר פאה כאשר רוב העניים שיבואו לאסוף אותה אינם יהודים. בחו"ל ודאי שלא. בארץ ישראל – הב"ח ובעל 'פאת השולחן' סוברים שכן, והרמ"א והב"ח אומרים שלא.
הרב טיקוצ'ינסקי, בספרו 'ארץ ישראל' מסיק במחלוקת הראשונה שבאמת חובת פאה נוהגת גם היום מן התורה, כמו ה'מנחת חינוך', ובכל זאת לא צריך להשאיר פאה אם רוב העניים שיבואו לאסוף אותה אינם יהודים. אבל במציאות שלנו היום בארץ ישראל רוב העניים אינם נכרים, וממילא חוזר לכאורה החיוב להשאיר את מתנות העניים! מסביר הרב טיקוצ'ינסקי שאמנם רוב העניים הם יהודים, אבל הם אינם מעוניינים במתנות אלו:
22. ספר ארץ ישראל (הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, המאה ה-20, ירושלים) עמ' קנב
אכן כל זה כתבו בזמן שהיתה ארץ ישראל תחת ממשלת ישמעאל ורוב יושביה היו הערבים ואם יניחום יבזזום הנכרים (וכמו שכתב שם הרמ"א), ואילו בזמננו שרוב ארץ ישראל תחת ממשלת ישראל, אין עוד הטעמים האמורים לפטור ממתנות עניים. ועלינו לדעת מאי טעמא לא נהיגי עוד בזה היום.
אמנם כיום טעמא אחרינא ישנו לפוטרם ממתנות עניים דבזמננו אין שוה לעניים לכתת רגלם לשדות ללקט הלקט והשכחה והפאה, הריוח שירויחו בזה על ידי הטורח אין שוה להם, דבישוב גופא יכולים לאסוף מקבוץ נדבות בלי הטורח הרב פי יותר.
אלא שבאם בקרבת השדה נמצא עני או עניים שכן שוה להם הטורח ללקטם - ודאי החיוב לבעל השדה להניח להם ללקט הלקט השכחה והפאה.
כלומר שגם היום יש חובה להניח את מתנות העניים – אבל זה רק במקום שהעניים יבואו לאסוף אותו. החזון אי"ש כתב שבימינו העניים לא יבואו לאסוף תבואה מהשדות – ובודאי שלא העניים היהודים, ולכן אין חובה להניח פאה בשדה, אבל בעצים (כאמור, רק עצים שפירותיהם מתקיימים זמן רב) שיש סיכוי שיבואו עניים ללקט, אכן צריך להשאיר לקט, שכחה ופאה. אגב, גם במחלוקת האם פאה בזמן הזה מן התורה או לא – החזון איש פוסק שפאה בזמן הזה מדרבנן כפי שמשמע מהרמב"ם ובניגוד לדעת ה'מנחת חינוך':
23. חזון איש (ר' אברהם ישעיהו קרליץ, המאה ה-20, בני ברק) מעשרות סימן ז אות י
ובעיקר דין לקט שכחה ופאה לדידן, עדיין לא נשתנה ממה שכתב הרמ"א סימן שלב, דכפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט מתנות עניים, שטִרְחוֹ יותר על שכרו, ואצלנו הלחם בזול ומצוי, ועיקר העניות הוא לשאר הצרכים בין בסעודה ובין בכלי תשמיש ודירה וכביסה ובגדים ויתר הצרכים, ואין עני מחזיר על הפתחים מתרצה בפת לחם, וכל שכן שלא יטריח לקצור פאה ולדוש ולטחון ולאפות, ויבואו הערבים וילקטום שהם בתכונות מסוגלות לכך, וכמו שמלקטים את העשבים וענפי עץ בערי ישראל, ואף אם נניח שאם היו כל ישראל משמרים נתינת המתנות היה כדאי לעני להטריח, מכל מקום השתא לא חייל לקט, שאם יהיה לקט לא ילקוטוהו עניי ישראל...
ולקט בזמן הזה דרבנן בין לדעת הפוסקים דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא ובין לדעת הרמב"ם משום דבעינן ביאת כולכם, דדין לקט שכחה ופאה כדין מעשר דבני ביקתא חדא נינהו.
כדאי לדעת שישנו ארגון נפלא בשם 'לקט ישראל'. זהו מפעל ארצי שדואג למזון לעניים, ובין השאר יש להם שדות גדולים מאוד שכל מה שהם מגדלים בהם הוא לעניים, וקבוצות מתנדבים באים לקצור ולקטוף ולחלק לעניים.
לסיום, נביא את דבריו של הרב קוק (עין איה פאה ב) שכותב על מצוות פאה כך:
24. עין אי"ה (ר' אברהם יצחק הכהן קוק, המאה ה-20, ישראל) מסכת פאה אות ב
התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בני אדם את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חסרון מוחלט שאין עמו טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמר "לועג לרש חרף עושהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כי אם שיצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדות העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתף בצערו של חבירו, וההוצאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהם תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והם באים לצאת בפעלם רק ע"י מציאות העניות. וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם.
ע"כ צריך שיהיה למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה. והמופת היותר ברור הוא על הכרח מציאות העוני לשכלול התיקון הכללי, הוא מצד היותו מתמיד, נוהג הרבה. גבול עולם, דבר נהוג באורך זמן בטבע האנושי אי אפשר שלא יהיה לו מטרה מהכוונה של ההשגחה העליונה. ע"כ המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט אע"פ שנותן להם משלו, מ"מ כבר הוא מקלקל את היסוד שצריך להכיר שאינם מחוננים כי אם הם ג"כ זוכים במשפטם משלהם. ע"כ לא לבעה"ב המשפט, אפילו להיות מניח את אחד ואחד לא, או לסייע אחד מהם, שכל זה היה לו מקום בערך הדעה שתהיה הנתינה לעניים רק חנינית. אבל השרשת העיקר הוא שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והוא ניכר ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם.
