הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אמוראים: רב ששת ורב אשי

נידה נד ע"א

אמר רב ששת: זאת אומרת, גרגרן דתנן - אסור.
רב אשי אמר: נהי דחד עשר לא בעי שימור, עשירי מיהא בעי שימור.

1.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה יח:

טבלה ביום י"ב אחר שתנץ החמה הרי זו אסורה לבעלה עד לערב כדין כל זבה קטנה, ואם עבר ובעלה שניהן פטורין מכלום, ואפילו ראתה דם אחר שבא עליה ביום י"ב אין בכך כלום שזה דם נדה הוא ואינו מצטרף ליום שלפניו.

בפשטות, הרמב"ם פסק כרב ששת, ועולה השאלה: הרי היה עליו לפסוק כרב אשי שהוא "בתראי".

2.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה י:

[יח] טבלה ביום י"ב וכו'. שם טבלה יום של אחריו ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה ב"ש אומרים מטמאין משכב ומושב ופטורים מן הקרבן וב"ה אומרים ה"ז גרגרן ובגמרא בפרק בא סימן אמר רב ששת זאת אומרת גרגרן דתנן אסור ואף על גב דרב אשי אמר התם דלא ילפינן מההיא ברייתא מידי ואמר נהי די"א לא בעי שימור עשירי בעי שימור
מ"מ דעת רבינו דלא פליג רב אשי אדרב ששת אלא לומר דמההיא לא שמעינן ליה וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב בפרק תינוקת ומדרבנן מיהא אפילו רואה יום י"א אסורה ביום של אחריו כדקתני מתני' הרי זה גרגרן ואמרינן בפרק בא סימן גרגרן דתנן אסור עכ"ל:

מסביר ה"מגיד משנה" שבאמת רב אשי לא ממש חולק על דינו של רב ששת, אלא רב אשי בא לומר "רק" שמהברייתא אין הוכחה לרב ששת.

3.
בית יוסף יורה דעה סימן קפג ד"ה ואשה כי:

ופסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות איסורי ביאה (הי"ח) דאסור לשמש כל יום י"ב וכרב ששת וכן נראה מדברי רש"י במשנה וכן כתב בהדיא גבי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דבסמוך (עב: ד"ה לא איהו) וז"ל ומדרבנן מיהא אפילו רואה יום י"א אסורה לשמש ביום שלאחריו כדקתני מתניתין הרי זה גרגרן ואמרינן בסוף פרק בא סימן גרגרן דתנן אסור עכ"ל
ורבינו כתב סתם דיום י"א לא בעי שימור
אי משום דס"ל דרב אשי פליג ארב ששת ואמר דלא בעי שימור אפילו מדרבנן והלכה כוותיה דבתרא הוא
אי משום דאע"ג דסבר דלדברי הכל בעי שימור מדרבנן וכדברי הרמב"ם ורש"י לא חשש לכתוב כן משום דלא נפקא לן מינה השתא מידי ולא בא לכתוב כאן אלא מה שהוא דין תורה בלבד:

הוא מסביר שהרמב"ם פסק כרב ששת ואילו ה"טור" פסק כרב אשי מפני שהוא "בתראי".

4.
אם בכל זאת נאמר שרב אשי כן חולק על רב ששת מדוע באמת הרמב"ם פסק דווקא כרב ששת?

5.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רסד שמביא כמה פרשנים בנדון זה.

6.
אחד ההסברים ליישב את הרמב"ם הוא: מפני ש"סתמא דגמרא" מקשה [בסוף העמוד] "הני ארביסר הוו" - משמע שאין הלכה כרב אשי.

7.
נראה שהוא מתכוון לכך, שהכלל הוא שהלכה בגמרא כאותה שיטה שמובאת כהנחה בסיסית לדיון/לקושיה/לתשובה [קשור לכללים "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" / "סוגיה כוותיה"]. הסבר זה לא לגמרי פשוט בש"ס.

7.1
בסוגייתנו ההסבר הנ"ל קשה, שהרי רב אשי עצמו הוא "עורך הש"ס", אז מי הוא זה שהקשה ב"סתמא דגמרא"? האם מישהו שחי לפני רב אשי, אזי חוזרת הקושיה: יש לפסוק כבתראי – כרב אשי.

7.2
ונראה להסביר: יש קטעים בסוגיות גמרא שנערכו על ידי חכמים אחרי רב אשי [סבוראים] – והם נחשבים כ"בתראי" אפילו כנגד רב אשי.

8.
ואולי אפשר לומר [כמו בדף הקודם - לגבי רבינא] שמדובר ברב אשי הקדמון שחי בדור של אביי ורבא וקצת לפניהם, וממילא יוצא שהוא חי גם קצת אחרי רב ששת, וממילא אין כלל קושיה מדוע הרמב"ם לא פסק כרב אשי.

9.
ואולי יש לומר דבר חדש: כיון שבסוגייתנו מדובר בהלכות שאינם נוהגים בזמן הזה [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רסד], לכן לא תקפים בהכרח כללי הפסיקה הרגילים כמו, למשל, שהלכה צריכה להיות כרב אשי נגד רב ששת על סמך הכלל, שהלכה כבתראי, ולכן רשאי הרמב"ם להכריע כרב ששת מטעמיו שלו.