הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור המושג:  סתירה בין שני "סתם משנה"

נידה נ ע"א

גמ'. לאתויי מאי? א"ר יוחנן: לאתויי סומא באחת מעיניו. ומני?
רבי מאיר היא, דתניא, היה רבי מאיר אומר: מה ת"ל +דברים כ"א+ על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע - וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב +ויקרא יג+ וביום הראות בו, אף ריבים ביום. ומה נגעים שלא בסומא - דכתיב +ויקרא יג+ לכל מראה עיני הכהן - אף ריבים שלא בסומא. ומקיש נגעים לריבים, מה ריבים - שלא בקרובים, אף נגעים - שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה, אף נגעים בשלשה? ודין הוא, ממונו - בשלשה, גופו לא כ"ש? ת"ל - +ויקרא יג+ והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים - הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.
ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה קדיין דינא, ולא קאמר ליה ולא מידי.
היכי עביד הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה;
ותנן: כל הכשר לדון - כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואין כשר לדון.
ואמרינן: לאתויי מאי?
ואמר רבי יוחנן: לאתויי סומא באחת מעיניו!
רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה.
ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?
איבעית אימא: סתמא דרבים עדיף,
ואיבעית אימא: משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני.

1.
הגמרא מקשה בין שתי משניות שכל אחת מהן היא "סתם משנה", והיא מדגישה שעיקר הקושי הוא על רבי יוחנן שקבע ש"הלכה כסתם משנה", וממילא מודגש יותר הקושי: כיצד רבי יהודה הנשיא כתב שתי משניות שהן "סתם" עם הלכות סותרות. ועונה הגמרא שהמשנה הקובעת היא אותה "סתם משנה" שמתאימה לדעת רבים - לדעת חכמים - ולא כאותה "סתם משנה" שמתאימה לדעת יחיד.

2.
אם נסביר שהכלל של "הלכה כסתם משנה" משמעותו היא, שרבי יוחנן עצמו כאשר הוא דן במשניות, הוא עצמו מכריע כ"סתם משנה" מפני שנראה לו שהיא משקפת דעת רבים, ולכן מסקנת סוגייתנו הגיונית שהלכה כ"סתמא דרבים",

3.
אבל אם נסביר – כפי שיותר מקובל – שהלכה כסתם משנה מפני שכך קבע רבי יהודה הנשיא, והוא זה שבפועל ערך וכתב את המשנה באופן שתהיה "סתם משנה" כדי שכך תיפסק ההלכה [אפילו אם היא באמת היתה דעת תנא יחיד], אם כן, מה העדיפות ל"סתמא דרבים", הרי גם את ה"סתם משנה" שהיא כדעת יחיד ערך כך רבי יהודה הנשיא, ובאמת בהרבה מקרים בש"ס ה"סתם משנה" מתאימה לדעת יחיד - כלשון הגמרא בש"ס: "... מני? רבי..." – וכבסוגייתנו בתחילת העמוד.

4.
ואולי אפשר להוסיף: "סתמא דרבים" הכוונה ל"סתם משנה" שידוע היה שבאמת אמרו אותה קבוצת חכמים מוגדרת [ויש לבדוק את ההבדל מהביטוי "חכמים אומרים"]

5.
לכן נראה שבסוגייתנו הגמרא מדגישה את דעתו האישית של רבי יוחנן ולכן היא מתייחסת כנראה לפי האפשרות הראשונה  – לעיל.

6.
תוספת הסבר: בסוגייתנו לא מדובר ממש ב"סתם משנה", כי הגמרא מפרשת את המשנה "ואמרינן...", כלומר, רק בעקבות הסבר רבי יוחנן באותה משנה נוצרה הסתירה בין שתי המשניות.

6.1
לכן יותר ברורה שאלת הגמרא שהיא למעשה קושיה על רבי יוחנן: כיצד כך הוא הסביר את המשנה, שהרי בעקבות זה יש סתירה בין שתי משניות של "סתם משנה".

7.
דוגמא למי שסובר כמו ההסבר המקובל יותר – וכפי האפשרות השניה לעיל:

ספר הכריתות לשון למודים שער ב:

ונראה שכתב הך דאין צריך לומר זו על דרך אלו ואלו דברי אלהים חיים כדאיתא פרק קמא דעדיות (דף ב') למה נכתבו דברי יחיד בין המרובים לבטלה וכו' עד שאם יאמר אדם דבר זה שמעתי אומרים לו דברי יחיד שמעת, כך כתב הלשון השני שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין יאמרו בלשון התנא ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת, או שמא יסמכו על אותו לשון שני כדרך שכתב בעדיות שאם יראו וכו' עד יסמכו עליו,
ואולי גם בענין לא זו אף זו לא רצה לסלק הלשון הראשון אף על פי שאינו צריך,
ועל הדרך הזה סתם ואחר כך מחלוקת ומחלוקת ואחר כך סתם,

וכן הא ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי וקאמר רבי ראה דברי פלוני וסתמה וקאמר רבי סתמא אחרינא אשכח עד ומשנה לא זזה ממקומה, שמע זו מפי חכם אחד והדר שמע אחרת מפי אחר וסתמה:

כלומר, יתכן ש"רבי" באמת שיבץ שתי משניות סותרות כשכל אחת מהן היא "סתם משנה", אבל זה מפני שכל משנה "נולדה" בתקופה שונה. ובכוונה "רבי" לא ביטל את אחת מהן!!!

8.
והערה נוספת: בסוף הסוגיה הגמרא מביאה "ואיבעית אימא" – הסבר נוסף מדוע אחת המשניות עדיפה, מפני שהיא משובצת ב"סוגיה העיקרית" ["הלכתא דדיני"], ולא כמשנה בסוגייתנו שאין היא "סוגיה עיקרית".
לפי זה יוצא אולי, שאין עדיפות ל"סתמא דרבים" ומתאים יותר להסבר הראשון שהבאנו לעיל של "הלכה כסתם משנה".