טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אוכל, למעוטי ספיחי סטים וקוצה – איסטיס וניל הצבעים 

"מתניתין: כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה. גמרא: לאתויי מאי? לאתויי תאנה, וירק שאינו חייב בפאה. דתנן, כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום חייב בפאה. אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה, ונשמר למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי כמהים ופטריות וכו'" (נידה, נ ע"א).

שם עברי: איסטיס הצבעים   שם באנגלית: Woad   שם מדעי: Isatis tinctoria

שם נרדף במקורות: קלא אילן (על פי חלק מהחוקרים)


נושא מרכזי: מהו הסטיס ומה היה השימוש בו?


הגמרא מדייקת מתוך דברי המשנה (פאה, פ"א מ"ד) שאין חובת פאה בספיחי סטים וקוצה (בכתב"י נכתב אסטס או סטיס וקוצים) משום שהם אינם אוכל אלא משמשים לצביעה. מצאנו כאן ברש"י: "למעוטי ספיחי סטים וקוצה - דאין אוכל אלא מין צבע". על תפקידו של האסטיס בצביעה אנו לומדים מכמה הלכות המובאות במשנה. לגבי איסור הוצאה בשבת למדנו: "... קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה וכו'" (שבת, פ"ט מ"ה). "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו" (מגילה פ"ד מ"ז). בתוספתא (פרה (צוקרמאנדל) פ"ט הלכה ז'): "מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשר, מחמת עשן או שנפל לתוכו סטיס קוץ ופואה פסול וכו'".

הראשונים במקום (למשל רש"י ותוס') עסקו בשאלה מדוע מיעטה הגמרא דווקא ספיחי סטיס ומדברי חלק מהם משתמע שהאסטיס שימש לא רק לצביעה אלא גם נאכל בעודו ירוק (קיימת מחלוקת האם הספיחים נאכלו או דווקא הם אלו שלא נאכלו). לעומת זאת על פי המפרשים במשנה (מעשרות, פ"א מ"א) הסטיס איננו אוכל לעניין מעשרות. הריבמ"ץ: "כל דבר שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשר ... למעוט ספיחי סטיס וקוצה שאינן אוכל וכו'". הרמב"ם בפיהמ"ש: "כל שהוא אוכל - פרט לכופר ואסטיס וחריע ודומיהן" ובאופן דומה פירשו גם הר"ש והרא"ש. התשובה לסתירה זו נעוצה, אולי, באבחנה בין הסטיס לבין ספיחיו כפי שמפרש רש"י: "קוצה - גויטר"א ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראויים לאכילה". אפשרות נוספת ליישוב הסתירה היא בעזרת אבחנה בין עצם אכילת הסטיס לבין אכילה מחייבת במעשרות בדרכו של רע"ב (שם): "כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל - למעוטי סטיס שקורין בערבי ני"ל, וקוצה שקורין בערבי אלעצפו"ר, שאלו אינן אוכל, אע"פ שהן נאכלים ע"י הדחק, ואינם חייבים במעשרות".
רש"י (כאן) מזהה את הסטיס עם קרו"ג. ד"ר משה קטן (1) מתרגם את לעז זה לכרכום ומוסיף בסוגריים "קורטם הצבעים" אך כפי שמשתמע מדברי "הערוך" (להלן) כנראה שכוונת רש"י לקורטם. החלופה המוצעת לזהות את הסטיס עם הכרכום כרוכה גם בשאלה האם צמחי תבלין חייבים במעשרות משום שהכרכום שימש בעיקר כתבלין וכצבע מאכל (ראה כאן בתוס' ד"ה: "כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין"). בניגוד לכתוב כאן הרי שבמסכת שבת (סח, ע"א) מפרש רש"י: "סטיס - ווישד"א, קוצה - וורנצ"א". ד"ר משה קטן מתרגם wesde = איסטיס, פסטל (צמח שמשורשו מפיקים צבע). מדברי רוב המפרשים עולה שהסטיס הוא צמח שנקרא אינדיגו או ניל ושימש לצביעת תכלת (כנראה שהוא נקרא גם "קלא אילן". ראו במאמר "משום קלא אילן". על גוון הצבע שהופק מהסטיס ראו במאמר "איסטטית היא זו"). את שתי הצעות אלו לזיהוי הסטיס אנו מוצאים כבר בפירוש ה"ערוך" (ערך "אסטס"):

"... פירוש אסטס אינדיק"ו ובלשון ערבי וניל ובלשון ארמי מוריקא. פירוש אחר: הוא ורד של קורטמי ולו שם אחר בלשון הקדש חלות חריע ובלשון ארמי מוריקא ובלשון ערבי ערצפור וצובעין בו בגד פשתן ובגד עמר גפנא לכלות בבית חופתן".

משני פירושי ה"ערוך" אנו לומדים שהשם הארמי "מוריקא" איננו שמו של מין אחד בלבד ובשם זה נקראו הן צמח האינדיגו והן הקורטם (כנראה קורטם הצבעים. על קורטם הצבעים ועל משמעות השם מוריקא ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא"). מאוחר יותר פירש הריבמ"ץ (כלאים, פ"ב מ"ה): "מתניתין. תבואה שעלו בה ספיחי אסטס. פירוש אינדקו, ובלשון יון לולאקין, ויש אומרים ברזי, ולא מס', דברזי עץ הוא, וספיחים לא הוו אלא למיני זרעים". הרמב"ם (שם): "ואסטס - אלנילג" ורע"ב: "אסטיס - צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני"ל ובלע"ז אנדיק"ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח".

הניל או האינדיגו עשויים להיות שני מיני צמחים שמהם הפיקו את הצבען אינדיגו עד להתבססות השימוש בצבעים סינטטיים לצביעת טקסטיל. הצמחים הם ניל מכסיף (ניל הצבעים - תמונה 1) (Indigofera tinctoria) ואיסטיס הצבעים (Isatis tinctoria) (תמונה 2). ייתכן ובערבית בתקופת "הערוך" והמפרשים אחריו לא הבחינו בין המינים ושניהם נקראו ניל. ניל מכסיף הוא שיח טרופי ממשפחת הפרפרניים העשוי להיות חד שנתי, דו שנתי או רב שנתי על פי תנאי האקלים באזור גידולו. תפוצתו היא בארצות המזרח וקיים ויכוח האם בזמן המשנה והתלמוד גידלו אותו גם בארץ ישראל או שהוא יובא מהודו. כוח הצביעה של הניל גדול פי 50 מזה של האסטיס. אסטיס הצבעים הוא צמח במשפחת המצליבים הקרוב לאסטיס המצוי (תמונה 3). האסטיס המצוי נפוץ מאד בארץ ויוצר יחד עם החרדל הלבן והלפתית משטחי פריחה צהובים. אופן גידולו של אסטיס הצבעים מתאים למתואר במשנה בכלאים (פ"ב מ"ה) העוסקת בספיחי אסטיס משום שמקובל לגדל את הצמח בשדות במשך 4-5 שנים ולהניח לו להתרבות מזרעים.

תמונה 1. ניל מכסיף (ניל הצבעים)          צילם:  Kurt Stüber

 

תמונה 2. איסטיס – פריחה          צילם: Pethan		תמונה 3. איסטיס - תרמילים

(1) ב"אוצר לעזי רש"י".

לעיון נוסף:

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 35-40). ראה תיאור נרחב של השיטות השונות לזיהוי האסטיס. 
אסטיס מצוי  וניל מכסיף באתר צמח השדה. 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.