טומאה ממקור החיים / הרב דוב ברקוביץ

נידה מ ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מחלוקת בדין טומאת לידה במקרה של ניתוח קיסרי חושפת גישות שונות בתפיסת סוד התהוות החיים

במלאת הימים שבהם אסור ליולדת להיכנס למקדש חייבת היולדת להביא "כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תֹר לחטאת" (ויקרא יב, ו). רבים תמהו על כך: מה חטאה היולדת שעליה להביא קרבן חטאת? ועוד, הופעת הטומאה קשורה תמיד לאיבוד פוטנציות החיים בגוף. וכי איך אפשר שמי שמביאה חיים לעולם תיטמא בשל כך?

מוכרים דברי רבי שמעון בר יוחאי: "שהכורעת לילד – קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה". כלומר, הקרבן מכפר על תוכן השבועה או אולי על חילולה בחידוש הקשר עם בעלה. כתבתי כאן לפני שבוע על פי המובא בגמרא שרשב"י אינו מבקש לנמק את עיקר העניין אלא מוסיף רובד של הטעמה המדגיש את רצון א-לוהים בפריון.
 

ניתוק מן החיים

דיון על אודות שורש טומאת יולדת וקרבן החטאת שלה נמצא בפרק חמישי במסכתנו, בהקשר בלתי צפוי: האם תינוק שהוציאו רופאים דרך בטן האישה (יוצא דופן) מטמא את היולדת ומחייב קרבן כבלידה רגילה? המשנה קובעת:

יוצא דופן – אין יושבין עליו ימי טומאה (שבהם אסור ליולדת לקיים יחסי אישות עם בעלה) וימי טהרה (כל דם שתראה אינו מטמא, אך אסור לה להיכנס למקדש ולאכול מהקודש), ואין חייבין עליו קרבן. רבי שמעון אומר: הרי זה (העובר) כילוד (והאישה חייבת בכל הלכות יולדת).

קיימות עדויות אמינות על יכולתם של רופאים במזרח התיכון הקדום, ביניהם יהודים, לבצע ניתוח קיסרי. בדרך כלל הניתוח היה מתבצע כדי להציל תינוק לאחר מיתת היולדת במהלך הלידה, אך לעתים גם בגלל חבלי לידה קשים וארוכים ללא לידה טבעית. ברור, בכל מקרה, שסוגייתנו מניחה שהיולדת אכן חיה ובריאה אחרי ניתוח קיסרי שהרי הדיון מתמקד בימי טומאה וטהרה ובהבאת קרבן גם שמונים יום אחרי הוצאת התינוק מבטן האישה.

הגמרא פונה מיד לברר את "טעמיהן" של שתי השיטות שבמשנה. כהרגלנו ננסה להקשיב ברגישות לדרשות הפסוקים המוצעות כבסיס לשיטות בהלכה ונדייק בהן. ההסבר לשיטת הפותחת את המשנה היא:

אמר רבי מני בר פטיש, אמר קרא, "אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב) – עד שתלד במקום שהיא מזרעת.

הפסוק המצוטט בדרשה פותח את פרשת היולדת במקרא, שבה יש פירוט של הלכות טומאתה ושל חובת הבאת הקרבן על ידה. המילים המובלטות על ידי הדרשן הינן "כי תזריע" והן מתפרשות במובן של קליטת זרע הבעל בשעה של קשר אישות או אולי להפרשות שבגוף האישה בשעה שמתעוררת תשוקה בקשר. כך או כך, רב מני בר פטיש מפנה אותנו לשעת ההתקשרות בין האיש לאישה כשורש של טומאת היולדת וחובת קרבנה.

הגמרא, כהרגלה, משאירה אותנו לתהות - מה משמעותן של מילים תמציתיות אלו? הצעתי היא שהדרשן רואה את העובר ברחם כהתגלמות החיבור בין איש ואישה – בין זרע לביצית, בין רצונו בה לרצונה בו, כהתגלמות של אותו רגע פלאי של התהוות חיים שהתרחשה כתוצאה מהקשר ביניהם. והנה, בלידה מתנתק הקשר הפיזי בין האם לבין אותה שעת האחדה שיצרה את החיים שנשאה בקרבה. צאת התינוק מגוף האישה דרך מקום "ההזרעה" הינו היפוך של המעשה המקורי שיצר שם חיים.

על פי הצעה זו דרשת רב מני קרובה ברוחה לדברי רשב"י שהסביר את קרבן היולדת ככפרה על שבועת האישה בשעת חבלי לידה שלא לקיים שוב יחסי אישות. אלא שדווקא רשב"י הוא החולק במשנה, והוא קובע שגם לידת "יוצא דופן" נחשבת "לידה".

ההסבר לשיטת רשב"י מוצע על ידי ריש לקיש העומד על כפילות לשון המופיעה בפרשת היולדת. בפסוק הפותח את הפרשה שהיווה בסיס לדרשתו של רבי מני כתוב "וילדה זכר". אם כן אין צורך מאוחר יותר בפרשה לחזור על פועל זה, ובמקום "ואם נקבה תלד וטמאה...", מספיק היה לכתוב "ואם נקבה וטמאה...". שימת הדגש על אירוע "הלידה" בשנית באה אפוא "לרבות יוצא דופן".

משמעות דרשת ריש לקיש חדה ונוקבת: שורש הטומאה והחטא אינו קשור לשעת ההתקשרות שהתרחשה לפני תשעה חודשים אלא ללידה עצמה – לעצם ההתנתקות של החיבור הקמאי בין עובר לאמו, ללא כל קשר ל"הזרעה". מקור הטומאה והחטא בלידה הינו במעבר התינוק מעולם שכולו חיות, שיקוף של העולם שהנשמה יצאה ממנו אל גוף כדי להתהוות ברחם, אל עולם של עץ הדעת טוב ורע, של טלטלת החיים והמוות.

והנה תובנת עומק המתגלית בסוגיה. שתי הדרשות אינן רואות בדם הלידה את מקור הטומאה כבנידה ובזבה. דם נידות ודם זבות נוצרים מתוך תהליכים של איבוד פוטנציות חיות, ומשום כך הם מהווים שורש לטומאה. לעומת זאת, דם היולדת מהווה סוג של דם פצע שנגרם בחבלי הלידה, ולא בלות רקמות החיים שברחם.
 

מערכת המקדש והחוץ

הגמרא מבליטה את שיטת רשב"י בבירור המחדד את יסודותיו. בשלב הראשון מובאת הערת רבי יוחנן, חברו של ריש לקיש (כנראה שעסקו יחד בבירור שיטת רשב"י מתוך הזדהות עם שורשיה): "ומודה רבי שמעון בקדשים – שאינו קדוש". הכוונה: אף על פי שרשב"י קבע שלידת יוצא דופן נחשבת כלידה לגבי הלכות יולדת, לגבי בהמה שהוקדשה וילדה בניתוח, הלידה איננה נחשבת לידה.

מה פשר הבחנה זו? והרי מבחינת תהליך הלידה אין שום הבדל בין המקרים? הגמרא מציעה שהערת רבי יוחנן מבוססת על קביעת התורה שקדושת "בכור" נוצרת רק בלידת "פטר רחם" – הראשון "שפותח" את רחם אמו. נגזר מכך שכל לידה המממשת מציאות של קדושה חייבת להיות דרך פתיחת רחם. הגמרא תוהה: אבל בשני המקרים, בטומאת יולדת ובלידה שבקודש, הלידה מבטאת יותר מכל דבר בעולם את אותו הקשר בין תינוק לאם. אם כך, הרי שהתהוות החיים ברחם חייבת לקבוע את ההגדרה ההלכתית של "אם".

אלא שרשב"י מבחין בין מערכות החובות והאיסורים המגדירים את גבולות הפולחן הקשורים ישירות לעבודות המקדש – כגון קרבן שנשחט בלילה ולא ביום או שהוצא דמו מחוץ למקדש - לבין אלו הקשורים לפעולות אסורות שמקורן מחוץ למקדש – למשל, בהמה שנעבדה או ששותפה ביחסי מין עם אדם. קרבן עולה שהועלה למזבח כדי לתת ביטוי לפניית האדם לשורש חיותו, למרות שנעשה בו פסול "מקדשי", אינו יורד מהמזבח; אך קרבן עולה שהועלה למזבח ונעשה בו מעשה עבירה שבמערכת החוץ מקדשית - יש להורידו.

ומה קשור כל זה להבדל בין לידה טבעית לניתוח קיסרי? ולהבחנה בין טומאת יולדת להמשכת הקדושה?

העבודה במקדש מבטאת פנייה ישירה של האדם לריבונו של עולם הנמצא מעבר למציאות הזמן והמקום, שורש הבריאה והמנהיג אותה. לעומת זאת, מעשה המצוות פונה אל העולם ומשקף את תודעת האדם, רצונו ופועלו בו. המשכת מעמד ההתקשרות למקדש בלידת בהמה מאם שהוקדשה חייבת להתקיים ללא מעורבות האדם, כביטוי לפעולה הישירה של הבורא בהתהוות החיים. בהקשר זה רחם של אם – באדם ובבהמה – מהווה כלי של הבורא שבו הוא מחולל חיים ורק הפעילות הטבעית והבלתי רצונית תגלם זאת.

לעומת זאת דיני טומאה וקרבן חטאת שייכים לעולם האדם, למציאות שבה עץ החיים מתווך בעץ הדעת טוב ורע, מציאות שיש בה גם מוות. לרשב"י לא חשוב איך תינוק עובר מהמציאות המיוחדת שברחם למציאות עולם האדם. כל מעבר שכזה הינו לידה המביאה לטומאת היולדת.
 

שאלת המקור

בבירור נוסף של תפיסת רשב"י נידון מקרה של אישה המתקשה ללדת במשך שלושה ימים וכתוצאה מכך מדממת ועוברת ניתוח קיסרי. לפי חכמים היות שלידת יוצא דופן אינה נחשבת "לידה", אין להתייחס לדם כדם לידה שאינו מקור טומאה, אלא כדם הרחם שיצא שלא בווסת הנידון כדם זיבה. לעומת זאת על פי רשב"י היות שלידת יוצא דופן נדונה כ"לידה", הדימום הינו דם לידה שאינו מטמא.

חידוד דברי רשב"י עובר שני שלבים:

- אם הדם שיצא בשלושת ימי קשיי הלידה יצא מפתח הרחם ברור לחכמים שאין קשר בין הדם ללידה והוא מטמא משום זיבה. לרשב"י, למרות שהדם יצא מפתח הרחם, היות שלידת יוצא דופן הינה לידה לכל דבר, גם את הדם הזה יש לראות כחלק מהלידה והוא אינו מטמא.

- אם יצא דם דרך החתך בדופן האם, גם אז, באופן מפתיע, חכמים רואים את הדם כשורש של טומאה - אמנם לא דם זיבה אבל טומאה קלה יותר. כמובן, רשב"י פוסק שדם זה הינו דם לידה.

כאן מגיע המהלך למיצויו. מה מעמדו של הרחם עצמו אם כל דם היוצא ממנו הינו מקור של טומאה?

באופן סמלי בשלב זה בדיון מכונה הרחם בשם "מקור", בחינת מעין מים חיים, כביטוי המקרא: "וְהִקְרִיבוֹ (הכהן את קרבן היולדת) לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ" (ויקרא יב, ז).

לפי חכמים, כל דם הנוגע ברחם הינו טמא גם אם אין הוא דם נידה או דם זיבה - "המקור" עצמו טמא. לפי רשב"י, "מקור – מקומו טהור". הכוונה: לפי חכמים הרחם הינו חלק מגוף האישה; גם אם דרכו פועל בורא העולם, יש לראותו ככלי למימוש דעתה ורצונה של האם. הפער בין החיות שבתוך הרחם לבין הרחם כאיבר בגוף ובעולם האדם הופך אותו לשורש של טומאה. כל דם הנוגע בו, גם זה שאינו בא בווסת או מזיבה, "טמא".

רשב"י, לעומת זאת, סבור שהרחם אינו יכול להיטמא. היות שהרחם שייך למציאות א-לוהית שכולה התהוות חיים, הוא איננו חלק מעולם האדם, רצונו, בחירתו ופועלו. על כן דם הנוגע בו איננו טמא; רק דם שיוצא ממנו בשעה שהוא הופך להיות חלק מ"בשרה" של האישה, גם דם נידה וזיבות, טמא ויטמא.

נקודת ההיטמאות מתחילה לדעתו מחוץ לרחם – כמו שלידה מטמאת בגין יציאה מחוץ לרחם אל עולם האדם – גם אם מדובר בלידת יוצא דופן.