ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

נידה דף לח

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

כמה שיכאב יותר ליולדת הזו, כן ייטב * אמנם הסיוט של כל אשה היא לגלות לפתע שהיא מדממת. לא די שזה מלכלך, זה גם גורר עוד כמה עניינים ממש לא נעימים. ואולם, אם אך נוסיף לירידת הדם גם כאבים עזים, רצוי שיהיו ממש נוראים ואיומים, אזי הכל בסדר ואפשר לגמרי להירגע ולחזור לשיגרה. מילות הקסם: דם קושי * בימים אדומים

אבל לא מומלץ להתלהב יותר מדי. מצב היולדת רחוק מלהיות אידיליה. עם דם לא משחקים, וזה ממש לא ג'וקר שאפשר לשלוף בכל עת. רבי לוי, למשל, סובר שדם הקושי הזה, שמתווסף לכאבי הלידה הממשמשת ובאה, איננו טהור באופן אוטומטי אלא רק במקרה שבו האשה נמצאת בימי הזיבה שלה. בעברית מדוברת הכוונה לימים שבהם האשה כבר איננה אמורה לראות כל דם שהוא. אפילו לא קמצוץ. מדובר ב-11 הימים הבאים לאחר שבוע שבמהלכו כבר ראתה דם ונחשבה נידה. בקיצור, אחרי כל הציפיות, מתברר שרבי לוי בקושי מואיל לטהר את האשה מטעמי דם קושי.

האמורא רב, לעומתו, מעט יותר ליברלי. הוא פתוח לאפשרות שדם הקושי של המיועדת ללידה מטהר אותה מיידית, וזאת אפילו במקרה שבו התפרצות דמה התמשכה ונשפכה גם עמוק לתוך שבעת הימים שלאחר 11 הימים המדוברים (מפני שהם משך הזמן שבו אילו ראתה דם במהלך 11 הימים, היא אמורה לוודא בו את חזרתה למצב טהרה).

אגב, היהדות כה רגישה לענייני כאביה של יולדת, כך שלדעת רבי מאיר, גם אם פרצו הדם והכאבים עוד ארבעים או אפילו חמישים יום בטרם לידה, אנו נחשיב אותם כדם קושי, ונטהר אותה בשמחה ובנפש חפצה (כמובן בכפוף להגבלות שפורטו לעיל בידי לוי ורב).

יש גם גירסא נוספת, שלפיה שני האמוראים המדוברים מחמירים עוד יותר, אבל אין ברצוננו להוסיף על הקושי שחווה האשה גם כך, ולכן לא נרחיב בפרטים.

וכעת למנצחת בתחרות הדימום הארוך ביותר. לדעת רבי מאיר, ייתכן שאשה תהפוך ממש לנהר של דם, שלא יפסיק לזרום ממנה במשך 150 יום – אך אף על פי כן לא תחשב כזבה. כלל ברזל לפני שנצא לחישוב: אשה טמאה כ'זבה גדולה' (הגדרה המחייבת אותה להמתין לטהרתה במשך שבעה ימים נקיים לחלוטין מדם), רק במקרה שבו דיממה שלושה ימים רצופים במהלך 11 הימים שבהם איננה צפויה לראות דם (כלומר אלו המגיעים לאחר שבעת ימי הנידה, חד גדיא).

ובכן, השיאנית הלא מאושרת שלפנינו דיממה רק יומיים רצופים במהלך אותם 11 יום (וכך נשמרה מלהיכנס להגדרתה כ'זבה גדולה'), שלאחריהם נכנסה כבר אל ימי הנידה הרגילים וניצלה את כולם היטב לדימום ארוך ונטול הפסקות. גם אחר כך היא לא פסקה לרגע מהעניין ודיממה עוד יומיים לתוך 11 ימי הזיבה הבאים, אך רגע לפני שנעשתה 'זבה גדולה', אפילו ענקית, וכבר כמעט שהתחייבה לספור שבעה ימים נקיים, היא שוב שינתה מצב משפטי ונכנסה אל חמישים הימים שלפני הלידה, כשבתזמון מדוייק התווספו לכך גם כאבים עזים שהמירו את דמה להחשב כדם הקושי המטהר והמיוחל. אחר כך ילדה בת בשעה טובה, מה שגרר בעקבותיו (באופן טבעי לחלוטין) עוד 14 ימים שבהם היא (מדממת ו)טמאה, ועוד 66 ימים שבהם היא (עדיין מדממת ללא פשרות אבל) טהורה לחלוטין. על כל פנים, בימים אלו היא נהנית מחסינות מוחלטת מפני הפיכתה לזבה.

גם אחר כך, רוזה האדומה שלנו עוד המשיכה לדמם לקינוח שבעה ימים נוספים (הנחשבים כימי נידה) ועוד יומיים ממש ממש אחרונים – שזלגו לתוך 11 ימי הזיבה. רק אז, רגע לפני הפיכתה הסופית לזבה הגדולה בהיסטוריה, פסקה האשה המדוברת מלדמם, כשהיא אדומה כולה ממאמץ ומעניינים אדומים נוספים.

החבר'ה בגמרא מאוד התלהבו מהאשה התיאורטית הזאת ומיכולתה לדמם זמן רב כל כך מבלי להסתבך הלכתית בזיבה: 'שכוייעח', הם ברכו את רבי מאיר, "אבל אם כך, אפשר להמשיך במהלך עד עולם. הרי כל עוד מדובר באשה תיאורטית לחלוטין, אין כל בעיה מוסרית שתמנע ממנה להמשיך לדמם לעולם. אפשר להניח שלאחר מכן האשה הרתה, דיממה לה בהנאה חמישים ימי קושי נוספים, אזי הפילה ושוב ספרה לה שמונים ימים מאושרים של דימום וחוזר חלילה, חס וחלילה, עד אין סוף!".

רבי מאיר דחה את טענותיהם על הסף: "אינכם יודעים שאין בהפלות מושג כזה שנקרא 'דם קושי? רק בלידה!". הוא פשוט לא ראה כל קושי בכך. וחוץ מזה, הדימום הזה הרי חייב להיפסק מתישהו.