הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "נקטינן"

נידה לז ע"א

בעי רבא: קושי מהו שתסתור בזיבה? דבר המטמא סותר - והאי נמי מטמא כימי נדה הוא, או דילמא: דבר הגורם - סותר, והאי - לאו גורם הוא?
א"ל אביי: אונס בזיבה יוכיח, שאינו גורם - וסותר! אמר ליה: לאיי, האי נמי גורם הוא, דתנן, ראה ראייה ראשונה - בודקין אותו, שניה - בודקין אותו, שלישית - אין בודקין אותו. ולרבי אליעזר, דאמר אף בשלישי בודקין אותו, ה"נ - כיון דלא גרים לא סתר? אמר ליה: לרבי אליעזר - ה"נ. ת"ש, רבי אליעזר אומר: אף בשלישית בודקין אותו, ברביעית אין בודקין אותו. מאי לאו - לסתירה? לא, לטמויה לההיא טיפה במשא. ת"ש, בשלישית, רבי אליעזר אומר: בודקין אותו, ברביעית אין בודקין אותו, לקרבן אמרתי ולא לסתירה! אלא: לר"א - תפשוט דדבר שאינו גורם - סותר, לרבנן מאי?
ת"ש, דתני אבוה דרבי אבין: מה גרם לו זובו - שבעה, לפיכך - סותר שבעה, מה גרם לו קריו - יום אחד, לפיכך - סותר יום אחד. מאי שבעה? אילימא דמטמא שבעה - האי מה זובו טמא שבעה מבעי ליה, אלא לאו: דבר הגורם - סותר, דבר שאינו גורם - אינו סותר, ש"מ,
אמר אביי: נקטינן, אין קושי סותר בזיבה. ואי משכחת תנא דאמר סותר - ההיא ר"א היא.

1.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה י:

זבה שפסק זובה והתחילה למנות שבעת ימים נקיים ובא לה דם קושי בתוך ימים נקיים אינו סותר וימי הקושי עולים למנין ז', וכן אם ילדה בשבעה ימים נקיים אין הלידה סותרת, וימי הלידה עולין לה למנין שבעה אע"פ שהיא טמאה בהן שנאמר ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אע"פ שהיא טמאה טומאה אחרת כגון טומאת לידה או טומאת נדה או טומאת צרעת הרי זו סופרת בהן, ואין טומאות אלו וכיוצא בהן סותרין הספירה. +/השגת הראב"ד/ זבה שפסק וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה שבוש שדם הקושי אינו סותר ואינו עולה עכ"ל.+

2.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה י:

זבה שפסק זובה וכו'. שם (דף ל"ז) בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה ואסיקו דדבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר עוד שם אמר אביי נקיטינן אין קושי סותר בזיבה ודעת רבינו שאינו סותר ועולה והטעם לפי שדם זה טהור גמור הוא דבימי זובה טהרה רחמנא לגמרי דזבה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ומותרת היא לבעלה בעודו שותת ולא דמי לדם טוהר דהתם ביומי וטבילה תלא רחמנא ויולדת בזוב שלא ספרה אין לה דם טוהר אם ראתה בתוך ימי טהרה בעודה סופרת סותרת היא מנינה משא"כ בדם הקושי וג"כ פשוט הוא שאינו דומה לימי לידה שרואה בהן שאינן עולין ולא סותרים משום דהתם דם טמא קא חזיא ואפילו בלא ראיה היא טמאה אלא שכל שאינה רואה עולין זו היא שיטת רבינו ויש מפרשים דדם הקושי אינו סותר ולא עולה וזה דעת ההשגות וכ"כ שם א"א זה שיבוש שדם הקושי אינו סותר ואינו עולה ע"כ. ואין לדבריו ראיה:
ילדה בשבעה וכו'. זהו ברייתא דר' מרינוס הנזכרת למעלה. ומ"ש וימי הלידה עולין הוא כרבא כמו שכתבתי למעלה:

הרמב"ם פוסק כמסקנת אביי בדבריו "נקטינן", שדם קושי לא סותר בזיבה, שרק דבר הגורם – סותר, אבל דבר המטמא – אינו סותר.

3.
חידושי הריטב"א מסכת נדה דף לז עמוד א:

והתלמוד הביא ראיה דלרבנן אינו סותר מדתני אבוה דר' אבין מה גרם לו זובו וכו' דאלמא בגרמא תליא מלתא,
ואביי קבלה קאמר דודאי הכי נקטינן דלרבנן אינו סותר, ואי אשכחן סתם תנא דתני סותר ר"א היא, ולאו כדקס"ד מעיקרא דמדר' אליעזר נשמע לרבנן, כך יש לפרש שיטה זו על כל פנים, דהא אם איתא דאביי פשיט להא בריתא כרבנן דלרבנן אינו סותר, היכי פשיט ליה מעיקרא מר' אליעזר שסותר ושביק הא דרבנן דמשמע מינה דאינו סותר, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל.

הריטב"א אומר שהנימוק למסקנת הגמרא הוא מהברייתא שהובא בשמו של אבוה דרבי אבין [שהגמרא סיימה אחרי הברייתא בביטוי "שמע מינה"].

4.
והוא מעיר 2 הערות:

4.1
את ה"תא שמע דתני אבוה..." הביאה הגמרא ["התלמוד"] ולא אביי עצמו, והוא מסביר מדוע לא הגיוני שאביי עצמו הביא את "התא שמע דתני אבוה...".

4.1.1
ונראה שראוי לברר: למי מתכוון הריטב"א בביטוי "התלמוד". האם מדובר בחכמי בית המדרש בתקופת אביי ורבא שניהלו את הדיון בסוגייתנו, או אולי בדור שאחריהם, או שמא מדובר ב"עורך הגמרא" [רב אשי ואחרים].

4.1.2
נראה שלא מדובר ברב אשי, שהרי דברי אביי הובאו בסוף הסוגיה – וכך סידר זאת רב אשי עצמו, ונראה לפי זה, שכך מסכים גם רב אשי עצמו – כאביי.

4.2
ההוכחה של אביי היא מ"קבלה" – "נקטינן" שכך הדין. אבל מה"תא שמע דתני אבוה" אין הכרח.

5.
"בשוטנשטיין" [הערה 22] מובא הסבר נוסף לדברי אביי. רבא לא קיבל מסורת של הלכה אודות הבעיה שהוא הציג. ולכן ניתן לומר שבאמת אביי הוא זה שהביא את ההוכחה מהברייתא כדי לפשוט את הספק של רבא, אבל אביי עצמו לא היה זקוק להוכחה הזאת מכיון שהיתה לו מסורת שכך הדין.