הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "יעל קגם" - הלכה כאביי
נידה לז ע"א-ע"ב
תניא, רבי מרינוס אומר: אין לידה סותרת בזיבה.
איבעיא להו: מהו שתעלה?
אביי אמר: אינה סותרת ואינה עולה,
רבא אמר: אינה סותרת ועולה.
אמר רבא: מנא אמינא לה - דתניא ואחר תטהר - אחר אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. אי אמרת בשלמא עולה - היינו דלא מפסקת טומאה, אלא אי אמרת אינה עולה - אפסיק ליה לידה! ואביי אמר לך: שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם.
אמר רבא: מנא אמינא לה - דתניא מזובה, מזובה - ולא מנגעה, מזובה - ולא מלידתה. ואביי אמר לך: תני חדא מזובה ולא מנגעה, ולא תתני ולא מלידתה, ורבא - האי מאי? אי אמרת בשלמא מזובה ולא מלידתה, איידי דאצטריך ליה לידה - תנא נגעה אטו לידה, אלא אי אמרת, מזובה ולא מנגעה - האי +ויקרא ט"ו+ מוכי יטהר הזב מזובו נפקא - מזובו ולא מנגעו! ואביי - חד בזב וחד בזבה, וצריכי; דאי כתב רחמנא
בזב - משום דלא מטמא באונס, אבל זבה דמטמיא באונס - אימא לא - צריכא. ואי כתב רחמנא בזבה - משום דלא מטמיא בראיות כבימים, אבל זב דמטמא בראיות כבימים - אימא לא, צריכא.
אמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא +ויקרא י"ב+ דותה תטמא - לרבות את בועלה דותה תטמא - לרבות את הלילות. דותה תטמא - לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים. מאי לאו נקיים מלידה? לא, מדם. ואמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא כימי נדתה כך ימי לידתה, מה ימי נדתה - אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן, אף ימי לידתה שאין ראוין לזיבה - אין ספירת שבעה עולה מהן. ורבא - הא מני - רבי אליעזר היא, דאמר מסתר נמי סתרה. וכי דנין אפשר משאי אפשר? אמר רב אחדבוי בר אמי: ר' אליעזר היא, דאמר דנין אפשר משאי אפשר. ורב ששת אמר: על כרחך הקישן הכתוב. איכא דאמרי, אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב ששת: רבי אליעזר היא, דאמר דנין אפשר משאי אפשר, ורב פפא אמר: על כרחך הקישן הכתוב.
1.
אביי ורבא נחלקו בדין אליבא התנא רבי מרינוס. בגמרא מובאות ראיות ודחיות לכל אחת משתי הדעות [של אביי ושל רבא].
2.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה יא:
ימי לידתה וימי ב נדתה אם לא ראתה בהן דם הרי אלו עולין לה לספירת שבעת ימים נקיים ואם ראתה בהן דם אין עולין לה ימי הראייה ולא סותרין כל הימים, אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם, שאין סותר הכל אלא ראיית של זוב אבל אלו סותרין יומן בלבד.
3.
הגהות מיימוניות הלכות איסורי ביאה פרק ז הלכה יא
[ב] כרבא לגבי אביי דאמר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה וכן פסק בשאלתות דרב אחא וכן ה"ג דרב יהודאי וכן רבינו סעדיה בחבור טומאה וטהרה שיסד וכן ר"ח וכן האלפסי וכן בערוך וכן רש"י פסק כן פרק בא סימן ופלוגתא איכא אליבא דרבי מרינוס כדמשמע לשון הספר ע"ש פרק בנות כותים וכן פסקו כל הגאונים וספרי הפוסקים האחרונים דימי לידתה שאין רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה
הוא מסביר שיש לפסוק כרבא על פי הכלל שבדרך כלל הלכה כרבא נגד אביי.
3.1
ונראה להעיר: בכל אופן יש כאן תוספת חידוש: הלכה כרבא נגד אביי גם כאשר הם נחלקו בפירוש של תנא ולא רק כאשר הם נחלקו בדינים של עצמם.
4.
המשך דבריו:
ודלא כר"ת שפסק כאביי דאין עולין ופי' דל' של יע"ל קג"ס היא ל' של לידתה והם פירשו כאשר יש בסדר תנאים ואמוראים שהיא ל' של לחי העומד מאיליו כדפירש' בפרק י"ז מהלכות שבת
רבנו תם פוסק בסוגייתנו כאביי, ומתאים לכלל הכללי שקובע שהלכה כאביי נגד רבא בסוגיות של "יעל קגם", כאשר האות "ל" מבטאת את נשוא סוגייתנו - "לידתה".
4.1
וכנראה שאר הפוסקים סוברים שה"ל" [של "יעל קגם"] הוא לחי העומד מאליו...
5.
בכל אופן יש לשאול: האם הכלל שהלכה כאביי נגד רבא בסוגיות של "יעל קגם" נקבע רק אחרי שבכל אחת מהסוגיות היתה הכרעה נקודתית שהלכה בהם כאביי, או שמא היתה הכרעה חיצונית [ומסיבה כלשהי] שיש להכריע בסוגיות אלה כאביי.
6.
על עניין זה יש דיונים רבים בראשונים ובאחרונים.
7.
הליכות עולם שער חמישי פרק ב [המחלוקת בסוגייתנו בין הפוסקים ורבנו תם מוזכר בדברי ה"הליכות עולם"]
ה. אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דהלכתא כאביי, פירוש יע"ל קג"ם סימני הלכות הן,
יו"ד יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש,
עי"ן עד זומם בסנהדרין פרק דיני ממונות עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל,
למ"ד לחי בעירובין פרק ח' לחי העומד מאליו אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי, ורבינו תם פירש למ"ד ימי לידה שאינה רואה בהן וכו',
על סמך סוגייתנו.
קו"ף בקידושין פרק האיש מקדש קידושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוי קידושין ורבא אמר לא הוי קידושין.
גימ"ל גילוי דעת בגיטין פרק השולח גילוי דעתא בגיטין אביי אמר לא בטיל גיטא ורבא אמר בטיל גיטא,
מ"ם (מומר) [משומד] בפרק דיני ממונות מומר לאכול נבלות לתיאבון וכו':
8.
חשוב מאד לציין שה"נודע ביהודה" מוצא קשר ענייני בין כל ששת העניינים שבהם נפסקה ההלכה כאביי.
9.
כמו כן חשוב להעיר שיש פעמים בש"ס שההלכה נקבעה כאביי נגד רבא ושואלים הראשונים מדוע מחלוקות אלה לא התווספו לרשימה של "יע"ל קג"ם"?
10.
מסביר ב"גופי הלכות":
גופי הלכות פרק ה - כללי אות ה' כלל קנד
הלכה כאביי ביע"ל קג"ם. קידושין (דף נב ע"א). והקשו התוס' דאמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דהלכה כאביי [ב"מ לו:], ותירצו דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם, משום דאחר כך נפסקה הך הלכתא כרבא כרבנן סבוראי עכ"ל.
ולע"ד אפשר תירוץ אחר דכי אמרינן בעלמא פלוני ופלוני הלכה כפלוני, היינו במילתא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא כי פליגי אליבא דאחר, וההיא דפשע בה ויצאת לאגם הוי פלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבם רבה. ומה גם דאפשר דכיון דאביי ורבא תרוייהו תלמידי רבה, אפשר דאביי דייק טפי במילתא דרבה רביה, שמלבד שלמדו תורה גידלו בביתו כבן וקראו אביי לומר ששמו כשם אביו[מא].
הסבר: כל [!!!] כללי ההלכה שבהם נקבע שהלכה כפלוני נגד אלמוני נכון רק כאשר הם חולקים מדעת עצמם ולא כאשר הם חולקים בדעת קודמיהם [מסבירים אותם או מצטטים אותם]. בסוגיית "עד זומם", למשל, אביי ורבא חולקים מסברת עצמם בקשר ל"עד זומם".
10.1
בסוגייתנו - במסכת נידה - ראינו שאביי ורבא חלוקים בדעת רבי מרינוס, ולכן אולי זו הסיבה שהראשונים חולקים על רבנו תם ופוסקים כאן כרבא, ומפרשים שה"ל" [מהביטוי "יעל קגם"] הוא לחי, כי בנושא של "לידה" בסוגייתנו אביי ורבא לא חלוקים בדעת עצמם.
11.
ולגבי השאלה העקרונית שהעלינו נראה בפשטות שבכל סוגיה קבעו חכמי בית המדרש בכל מקרה בנפרד הלכה כאביי ובצירוף כולם נוצר הרצף של "יעל קגם". ולפי זה יש צורך למצוא מהי באמת הסיבה שקבעו בסוגייתנו כאביי [לפי רבנו תם] ובניגוד לכלל הבסיסי שהלכה צריכה להיות כרבא. והרי לא יתכן לומר שבגלל "יעל קגם" קבעו כאן הלכה, כי "יעל קגם" הוא תוצאה של הכרעות הלכתיות נקודתיות ואין בהם משום סיבות להכרעות הלכתיות.
12.
ונראה לומר: שמכיון שסוגייתנו מסיימת בדיון בדברי רבא משמע שכך פוסק "עורך הגמרא", והכלל של "הלכה כאביי ביעל קגם" נקבע מאוחר יותר. ואולי "סידור סוגייתנו" נקבע על ידי "מסדרי הגמרא" שהיו עוד לפני רב אשי.
13.
ראה גם בספר "רבנן סבוראי" – הרב זיני – על הכלל של "יעל קגם".
14.
הערה: בסוגייתנו יש סיבה נוספת – לענ"ד - לפסוק דווקא כאביי: ההסברים לדברי רבא הובאו בסוגיא לפני ההסברים שהובאו לדברי אביי, ואילו הדעות עצמם הובאו בסדר המקובל: אביי לפני רבא. מכאן אולי יש להסיק ש"עורך הגמרא" [זה שסידר את מבנה הסוגיות בש"ס – ולא זה שניסח את הדעות עצמן וכדומה – מבחינת התוכן!] קבע שהלכה כאחרון – כאביי. [ואולי: הסדר נקבע מפני שהדעה האחרונה היתה של רבא ולכן התחילו בנימוקים לדעתו דווקא – יש תופעות כאלה בש"ס].
