הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "תיקו"; "אם תימצי לומר"

נידה לד ע"ב

אמר מר: שכבת זרע של ישראל - טמאה בכ"מ, אפי' במעי עובדת כוכבים, תפשוט דבעי רב פפא, דבעי רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים מהו בתוך ג' - לא קמיבעיא ליה לרב פפא, כי קמיבעיא ליה - לאחר ג' מאי? ישראל דדייגי במצות - חביל גופייהו ומסריח, עובדי כוכבים דלא דייגי במצות - לא חביל גופייהו ולא מסריח, או דילמא: כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ומסריח? תיקו.

1.
רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה טז:

נכרית שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך השלש עונות, וכן הבהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך זמן זה הרי אותה הנפלטת טמאה, פלטתו לאחר זמן זה הרי היא ספק נסרחה או עדיין לא נסרחה.

הרמב"ם מביא את הספק של רב פפא בסוגיה ["בעי רב פפא"] ופוסק "הרי היא ספק" מפני שהבעיא של רב פפא לא נפשטה והסוגיה מסכמת ב"תיקו".

2.
בדרך כלל, כשהרמב"ם פוסק בספק - לחומרא, הוא מפרט את הפסק המחמיר. כאן הוא לא ממשיך ולא אומר שיש לפסוק לחומרא.

3.
מסביר ה"ערוך לנר", שהכל יודעים שיש להחמיר כאן, מצד אחד – לטמא, ומצד שני אין שורפים תרומה על כך. והוא מנמק זאת, שאם היה הרמב"ם כותב "לחומרא" היה מקום לטעות ולומר שצריך לשרוף תרומה וקדשים מחמת הפליטה.

3.1
אבל עדיין קשה לכאורה: הרמב"ם היה יכול לכתוב את החומרא באופן ברור שלא יביא לידי טעות!

4.
כסף משנה הלכות שאר אבות הטומאה פרק ה הלכה טז:

נכרית שפלטה וכו'. פ"ח דמקואות. ומ"ש וכן הבהמה וכו'. הכי משמע בפרק ר"ע עלה פ"ו. ומ"ש לאחר זמן זה הרי היא ספק וכו'. שם בעיא בין בנכרית בין בבהמה ולא איפשיטא ואע"ג דנכרית משמע דאיפשיטא שם באת"ל ע"פ דרכו של רבינו לפסוק כאת"ל לא חש רבינו לההוא את"ל משום דבפרק בנות כותים (נידה דף ל"ד ע"ב) מסיק לה בתיקו:

ה"כסף משנה" מעיר, שעל פי הגמרא במסכת שבת [שבת דף פו עמוד ב], היה צריך לפסוק שהשכבת זרע במעי גויה מסרחת. מפני שדין זה הובא שם כאפשרות בסיסית של "אם תימצי לומר", והכלל הידוע הוא שהרמב"ם פוסק בש"ס תמיד כאותו דין שמובא בגמרא אחרי הביטוי "אם תימצי לומר", אלא מכיון שבסוגייתנו עניין זה נשאר בספק ["תיקו"] הרמב"ם הכריע כסוגייתנו, ופסק "הרי היא ספק".

4.1
ויש אומרים שגם במקרה כזה יש לפסוק כ"אם תימצי לומר" [ה"יד מלאכי", כלל הרמב"ם, אות יד], ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קמח, וממילא חוזרת השאלה על הרמב"ם.

5.
בכל אופן נראה שיש כאן מחלוקת עקרונית בין האחרונים: מהו הכלל ה"חזק" יותר, הכלל שב"תיקו" ספק לחומרא, או הכלל שפוסקים לפי הדעה שמובאת באותה סוגיה במקום אחר כ"אם תימצי לומר".

6.
ונראה להוסיף הסבר: השאלה היא איזה ביטוי נקבע על ידי "עורך הסוגיה" המקומית, ואיזה ביטוי נקבע על ידי "עורך הש"ס" כולו [שהוא רב אשי ובית דינו].

7.
ה"כסף משנה" בסוגייתנו סובר ש"תיקו" עדיף, וכך נראה בפשטות בש"ס, ש"תיקו" היא הכרעה אחרונה שנקבעה על ידי מסדרי הגמרא לאור כל סוגיות הש"ס, ואילו ה"לחם משנה" [כמובא ב"יד מלאכי"] סובר, ש"תיקו" היא הכרעה מקומית נקודתית ודוקא הביטוי "אם תימצי לומר" הוא זה שנקבע על ידי "עורך הגמרא".

7.1
ונראה, שניתן לתלות זאת בשאלה האם "עורך הגמרא" עסק בהכרעה ישירה כמו "תיקו", או שמא "עורך הגמרא" רק "ערך" וסידר את מהלך הסוגיה ולצורך כך קבע ביטויי קישור מסויימים [שאמנם לעיתים יש בזה משום הכרעה הלכתית].

8.
לפי שיטת המהרש"ל [הידועה], שכל "תיקו" בש"ס משמעו הוא, ש"עורך הגמרא" קובע שלא ניתן למצוא פתרון נקודתי לפתרון הבעיה שעליה הוכרע כ"תיקו", ברור ש"תיקו" הוא הכרעה סופית בש"ס [ומתאים לדברי ה"כסף משנה" בסוגייתנו].