חמור גָּרַם
נדה לא ע"א
"דרש רבי אבהו: מאי דכתיב (במדבר כ"ג) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל - מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו, דכתיב (במדבר כ"ד) נאם הגבר שתום העין.
והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (בראשית ל') וישכב עמה בלילה הוא - מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר (בראשית מ"ט) יששכר חמור גרם - חמור גָּרַם לו ליששכר".
פירש רש"י: "הוא - קודשא בריך הוא סייעה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה ואותו הלילה של האחרות היה".
ובגליון הש"ס לרע"א הביא מן הערוך ששמעה לאה את חמורו של יעקב אבינו שנהק ויצאה לקראתו.
לפירושים אלו לשון "והיינו דאמר" אינו דומה ממש לעניין שלפני כן – ההצצה בתשמיש עצמו, שעל זה נתפלא בלעם.
אמנם יש גם לפרש את דברי רבי יוחנן על פי דבריו בעצמו במסכת עירובין דף ק ע"ב:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן (בנדרים דף כ ע"ב הגרסה יונתן): כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה - הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן. דאילו בדורו של משה כתיב (דברים א') הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים, ואילו נבונים לא אשכח. ואילו גבי לאה כתיב (בראשית ל') ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך, וכתיב (דברי הימים א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם".
כלומר שמעלת יששכר היתה משום "דמרצייא ארצויי קמיה" (שם) ששידלתו לאה ליעקב.
ועניין החמור מבואר במסכת שבת דף נג ע"א: "והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה".
כלומר שהקב"ה הכניס קרירות ביעקב, ונצרכה לאה לרצות אותו ביותר עד שילדה 'יודעי בינה' זכרים.
קרירותו של יעקב אבינו הוזכרה בפרק הערל בעניין האופן המביא אדם לידי קרי, במסכת יבמות דף עו ע"א: "אמר אביי: אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה: (בראשית מ"ט) כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו?!".
לעומת חמימותו של ברזילי הגלעדי שהוזכרה שם: "אמר רבא: אטו כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא?!".
וממילא מבואר שבענין זה בדיוק עוסקת הסוגיה מיד בהמשך:
"אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה, שנאמר (ויקרא י"ג) אשה כי תזריע וילדה זכר.
תנו רבנן, בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחלה - יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, עד שבא רבי צדוק ופירשו: (בראשית מ"ו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו - תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים. (דברי הימים א' ח') ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים, וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא, מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים - מעלה עליהן הכתוב - כאילו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים".
