סקר
מסכת שבת






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור המושג: "אסמכתא"

נידה כח ע"א


אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה - אמו טמאה לידה. שנאמר: +בראשית לח+ ויהי בלדתה ויתן יד.
מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו - אין אמו חוששת לכל דבר! אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא, לחוש - חוששת, ימי טוהר - לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה. והא אין אמו חוששת לכל דבר קאמר!
אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר -
מדאורייתא, אבל מדרבנן - חוששת. והא קרא קאמר! מדרבנן, וקרא - אסמכתא בעלמא.

1.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה ז:

הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד כולו או רובו כמו שאמרנו.

2.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה ז:

הוציא העובר את ידו והחזירה וכו'. שם בהמפלת (נידה דף כ"ח) אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד ואמרו לחוש חוששת מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה. ויש מי שכתב דלאו דוקא יד אלא ה"ה לרגל ויש מי שכתב דדוקא יד דאסמכוה אקרא:

בפשטות הגמרא והרמב"ם משמע שהדין של רב הונא בגמרא הוא דין "מדרבנן", והפסוק מהווה אסמכתא.

3.
ה"מגיד משנה" מעורר את השאלה אם הדין של רב הונא הוא דווקא ב"יד" ולא ברגל [כפי שמשמע מלשונו של הרמב"ם] והוא מנמק את דעת אלה שסוברים שדין חכמים היה דווקא ביד ולא ברגל בכך שכך משמע מהפסוק - "דאסמכוה אקרא".

3.1
משמע מדבריו אלה שבאמת יש קשר ענייני לפסוק ומדייקים ממנו דין, ומדוע הלימוד מהפסוק מוגדר בגמרא כ"אסמכתא בעלמא"?

4.
נביא בקצרה כמה סוגים של "אסמכתא":

5.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אסמכתא (דרשה) [עמוד קה טור 2]

בטעם שהסמיכו דינים דרבנן לפסוקים נאמרו דעות שונות.

5.1

יש אומרים שהאסמכתא באה כדי להחזיק את הדין, שיהיו העם סבורים שהוא מדאורייתא, ולא יבואו לזלזל ולהקל בו26.

5.2

ויש אומרים שהתורה נתכוונה בעצם לאותה דרשה בתורת הערה שראוי לעשות כך, אלא שלא קבעתו חובה ומסרה הדבר לחכמים שאם ירצו יקבעוהו חובה, "ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך27, חס ושלום, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו מינות היא"28.

דברי הריטב"א הנ"ל הם יסוד התושב"ע .

5.3

ויש אומרים שאסמכתא היא לא מצד הלשון שבפסוק בלבד, אלא מצד ענינו, שהתבוננו חכמים בסברא הנרמזת בתורה בפסוק זה, ומכח סברא זו חידשו את הדין, כמו שסמכו נטילת-ידים* לחולין לפסוק: וידיו לא שטף במים29, שעיקר הפסוק בא ללמד שבית-הסתרים* אינו צריך טבילה, שאינו דומה לידיו שהן גלויות לחוץ30, והתבוננו חכמים למה הזכירה התורה ידיו ולא פניו, אלא שידיו הן יותר גלויות ומתפשטות חוצה מפניו, שהידים עסקניות הן, וכיון שהוציאו חכמים מכח התורה סברא זו שהידים עסקניות ועלולות לקבל טומאה30א, תיקנו מטעם זה נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה31, נמצא שעיקר האסמכתא היא הסברא [עמוד קז טור 1] שהוציאו מכח הפסוק, אלא שאחר כך דרשו לסימן גם את לשון הפסוק: וידיו לא שטף, אבל שטף טהור32.

5.4

ויש שכתב ששני מיני אסמכתות לדינים שמדרבנן הם: אסמכתות שסמכו להדברים שכבר תיקנו מקודם, ולא מאותן האסמכתות הוציאו אותם,

5.5

ואסמכתות שלולא היו החכמים מוצאים אותן לא היו גוזרים ומתקנים באותו אופן שגזרו ותיקנו, אלא באופן אחר, כגון מה שתיקנו אלפיים אמה לתחום שבת33, וסמכו לגזרה שוה מערי מקלט34, אם לא היו מוצאים אסמכתא זו, היו מתקנים פחות או יותר מאלפיים אמה, וכן מה שתיקנו לאכול שלש סעודות בשבת וסמכו לפסוק: ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה35, שנאמר בו שלש פעמים "היום"36, לולא שמצאו סמך זה היו מתקנים שתים או ארבע סעודות37.

6.
נראה שלפי הדעה ב"מגיד משנה", שהרמב"ם מדבר דווקא ב"יד" כנראה, שהוא מסתמך על מה שכתוב לעיל בסעיף 5.5, שלולא מצאו חכמים בפסוק שמדבר על "יד" לא היו מגבילים את הגזירה שלהם ["מדרבנן"] דווקא ל"יד".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר