גרייה או גדייה / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
נידה לו ע"ב
בדף לו: מספרת הגמרא על רב ששלח את רב אסי לכפות על שילא בר אבינא לחזור בו מהלכה מסויימת. רב אמר לו "זיל צנעיה, ואי לא ציית – גַּרְיֵיהּ" [צנעיה – הסתר אותו דבר, אמור לו שיחזור בו, רש"י], אך רב אסי היה סבור כי רב אמר לו 'גַּדְיֵיהּ' בדל"ת, ופירש"י "גַּדְיֵיהּ - הַכְרִיתוֹ בשמתא כמו 'גודו אילנא' (דניאל ד, יא).
התוספות (ד"ה גדייה) חולקים על פירוש רש"י, כי לא מסתבר להם להניח שרב אסי טעה בין רי"ש לדל"ת שאינן דומות במבטאן. לפיכך הם מסבירים שרב אמר 'גדייה' בדל"ת רפה, כלומר משכהו בדברי טעם עד שיחזור כמו 'מִשְׁכוּ' (שמות יב כא) שתרגומו נגודו, וכן הביטוי התלמודי 'גוד או איגוד' (ב"ב יג.) שפירושו משוך או הימשך (עיין פירוש המשנה לרמב"ם, בבא בתרא פרק ו, משנה א. וכן בתוספות יום טוב שם). ורבי אסי שמע גַּדְּיֵיהּ בדל"ת דגושה, כמו 'גֹּדּוּ אילנא' שהדל"ת שלו דגושה.
מדברי התוספות נראה שבימיהם הדל"ת הרפה היתה נוהגת הלכה למעשה ולא משהו תיאורטי כמו בימינו, שאם לא כן היה ראוי שיאמרו "בימיהם של חכמי התלמוד נהגה דל"ת רפה". יש הוכחות נוספות לכך שהדל"ת הרפה אכן נהגה בצרפת בתקופת בעלי התוספות, ולא נאריך בזה כאן.
הצעתם של התוספות קשה, הן מבחינת תיקון הגירסה שהם מציעים, כי לא מצאנו שום כתב יד שגורס 'גדייה' בדל"ת גם בפעם הראשונה. כמו כן, אף שהסיפור הזה נמסר בתחילתו על פה, הרי ראוי שמשעה שנכתב, תבוא תוספת המבהירה שטעותו של רב אסי היתה בין דגוש לרפה, מעין "ואי לאו גדייה – בדגש, איהו סבר גרייה – רפי".
התוספות כותבים כי אין מסתבר שרב אסי שמע דל"ת במקום רי"ש, אך ישנם מקורות המוכיחים כי דל"ת יכולה להתחלף ברי"ש גם במבטא! הלכה פסוקה היא בטור ושלחן ערוך (או"ח סא, ז) שצריך להדגיש בדל"ת של 'אחד' שלא תישמע כמו רי"ש. ה'מגן אברהם' על אתר כבר מציין שאין הכוונה להדגיש, שהרי דל"ת של 'אחד' רפה היא, אלא שיוציא אותה מפיו בהקפדה ולא ברישול, כדי שלא תתחלף עם רי"ש.
מקורה של הלכה זו היא בגירסת הראשונים בירושלמי דברכות (ב, א) שם כתוב "תני, צריך להאריך באחד. רב נחמן בר' יעקב אמר: ובלבד בד' ".
לפי הנוסח שלפנינו בא רב נחמן בר יעקב לומר שההארכה במילת 'אחד' צריכה להיות בדל"ת, כפי שמבואר בתלמוד הבבלי במסכת ברכות. אבל גירסת הראשונים בדברי רב נחמן בר יעקב היא "ובלבד שידגיש בדל"ת". כך גורסים ראבי"ה (ח"א, ברכות, סי' מו) והמרדכי (ברכות סי' לח), ר' ישראל אלנקווה בעל 'מנורת המאור' (פרק ב', קריאת שמע), וכך גרס הטור.
בעל מנורת המאור והטור הם שכותבים כי הטעם הוא שאם לא יזהר לבאר את הדל"ת היטב, היא עלולה להפוך לרי"ש, וכך פוסק השלחן ערוך.
תופעה זו של התחלפות ד' בר' מתוארת גם אצל רבי יוסף רפאל חזן, סבו של רבי חיים פלאג'י מרבני איזמיר, שחי בין השנים תק"א – תקפ"ב. בשו"ת 'חקרי לב' (או"ח סי' טו) הוא נשאל אודות ש"ץ שנפטר ובנו שרצה לרשת את כסאו, אלא שבן זה היה כבד פה "והיה קורא דל"ת רפויה כרי"ש". יש לציין שגם אצל דוברי אנגלית ניתן לשמוע ר' במקום ד'.
תכונה זו של התחלפות ד' ברי"ש מתאימה עם הרי"ש הלשונית, זו שבמבטאם של יהודי מזרח אירופה, וכן יוצאי עדות המזרח שלא נתקלקלה לשונם בארץ. רי"ש זו היא הרי"ש האמיתית, ולא הרי"ש החיכית כפי שהוגים היום רוב תושבי הארץ.
מצאנו אפוא ביאור מכווח בשיטת רש"י.
