הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "שקיל וטרי"; "תיקו"
נידה כג ע"ב
וכן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: היינו טעמא דר"מ - הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם.
...
(אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דר"מ - הואיל ועיניהם דומות כשל אדם.
אלא מעתה - המפלת דמות נחש - תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו עגולה כשל אדם!
1.
הגמרא מקשה על שיטת רבי מאיר במשנה, שגם המפילה דמויות שלא לגמרי אדם – טמאה טומאת לידה.
2.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה י:
המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם, ...
הרמב"ם פסק כדברי "רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן"
3.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה י:
"... ובאמת שהסוגיא האמורה בגמרא על מחלוקת ר' מאיר וחכמים מוכחא להדיא דלרבנן המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה ודעת רבינו צריך לעיין:"
ה"מגיד משנה" מקשה שהרמב"ם פוסק למעשה כרבי מאיר [בדין של "המפלת דמות נחש"] והרי ההלכה צריכה להיות כחכמים.
4.
כסף משנה הלכות איסורי ביאה פרק י הלכה י:
"... וליישב דעת רבינו אפשר לומר דכיון דחזינן (נידה דף כ"ד ע"ב) דרבי יהושע הורה כן לחמותו של רבי חנינא ורבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע הורה כן, ולשון הורה משמע שהיא הלכה למעשה"
ה"כסף משנה" מנמק את פסיקת הרמב"ם על פי הסוגיה בדף הבא – נידה דף כד [ויש כאן "מחלוקת סוגיות"]. לפי זה אולי ניתן להבין מדוע הגמרא בדף הנוכחי מרבה להסביר את דברי רבי מאיר.
5.
ובאמת באופן עקרוני יש לשאול: מדוע בשאר דיני רבי מאיר במשנתנו הרמב"ם לא פוסק כמותו, שהרי בדרך כלל יש לפסוק כאותו חכם שהגמרא דנה אודותיו [על פי אחד הכללים, או על פי הכלל שהלכה כמי ש"סוגיא כוותיה", או על פי הכלל שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה"].
5.1
ונראה מוכח מכאן שאם הגמרא מחפשת מקורות ונימוקים לדינו של רבי מאיר עדיין לא מצדיק את הגדרת הסוגיה כ"שקיל וטרי אליביה".
6.
כמו כן יש הוכחה מעניינת – שאין הלכה כרבי מאיר – למרות שהגמרא דנה לפיו [וכאילו יש בזה "שקיל וטרי אליביה"] - מסוגיה נוספת בעמוד ב:
בגמרא:
בעא מיניה רב אדא בר אהבה מאביי: לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אשה - ולד מעליא הוא, אדם במעי בהמה מאי? למאי נפקא מיניה - לאשתרויי באכילה. ותפשוט ליה מהא דר' יוחנן, דא"ר יוחנן: השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה - אסורה באכילה! הכי השתא? התם - לא פרסות איכא ולא פרסה איכא, הכא - נהי דפרסות ליכא, פרסה מיהא איכא.
הגמרא לא פושטת את הבעיא של רב אדא בר אהבה, וגם לא מסיימת בביטוי הנפוץ "תיקו".
7.
ערוך לנר מסכת נדה דף כג עמוד ב:
בגמרא פרסה מיהא איכא. הא דלא קאמר תיקו כדרך הש"ס כשלא נפשט האיבעי' אולי לא נאמר כן רק כשהאיבעי' היא אליבי' דהלכתא
אבל לא כשהיא רק למ"ד דבלא"ה לא פסקינן כוותי'
דלפי מה שמפרשים מילת תיקו נוטריקון תשבי יתרץ קושיות ואבעיות לא שייך זה כשהאבעי' היא למ"ד דלא פסקינן כוותי' דבזה נקטינן דאליהו לא יצטרך להשיב אמנם צריך עיון אם שייך זה בכל המקומות דאמרינן תיקו ועיין בים של שלמה ב"ק פ"ב סי' ה':
הוא מסביר שמכיון שבין כך אין הלכה כרבי מאיר ולכן אין טעם להכריע בבעיה שמועלית לפי שיטת רבי מאיר.
8.
והוא מוסיף, שהסברו מתאים בעיקר לפי מי שמפרש את המונח "תיקו" - "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות", אבל כיון ששיטת רבי מאיר אינה להלכה הרי שאין מה לייחל שתשבי יתרץ את ה"איבעיא" בסוגייתנו.
9.
משמע מדבריו, שלפי הפירוש ה"רגיל", שמשמעות הביטוי "תיקו" היא שיש ספק ואין פתרון, אזי לא עונה לגמרי על שאלתו מדוע הגמרא לא סיימה את הדיון בביטוי "תיקו".
10.
והוא מפנה ל"ים של שלמה". ה"ים של שלמה" [מהרש"ל], שם, מסביר שהגמרא בש"ס [כשלא מצליחה לפשוט ספיקות] בכוונה מסיימת ב"תיקו" ולפעמים לא מסיימת ב"תיקו". וההבחנה היא: כאשר היא מסיימת ב"תיקו" כוונתה ללמדנו, שמדובר בספק סופי ואין לפותרו בכל אופן שהוא, ואילו אם הגמרא – כבסוגייתנו – נשארת ב"בעיא" - ולא מסיימת בביטוי "תיקו" - המשמעות היא, שרשאי כל אדם למצוא פתרון לבעיה !!!
11.
וצריך לומר, שברור מדברי המהרש"ל, ש"עורך הגמרא" הוא שהשתיל את הביטוי "תיקו" בש"ס.
12.
לפי דברי המהרש"ל יוצא שסוגיתנו קובעת שניתן למצוא פתרון לבעיה שמועלית לפי שיטת רבי מאיר. וחוזרת השאלה: מדוע בכלל יש למצוא פתרון אם שיטת רבי מאיר בין כך אינה להלכה.
12.1
והתשובה היא: על ידי שנגדיר היטב את שיטת רבי מאיר נוכל למקד טוב יותר גם את שיטת חכמים החולקים עליו. ולכן ה"ערוך לנר" התייחס בדבריו דווקא לפרוש שטוען ש"תיקו" פירושו, שתשבי יתרץ קושיות ובעיות.
12.2
אבל עדיין קצת קשה: הרי לפי דברינו ראוי שתשבי יתרץ כדי שנבין טוב יותר את חכמים!
12.3
ואולי יש להשיב: זקוקים אנו לתשבי [אליהו הנביא?] רק כדי לפתור שאלות ישירות שלא נפתרו בש"ס, ולא שאלות עקיפות!
