מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

מתי התראת ספק שמה התראה?

נידה מו ע"ב
 

איתמר הקדיש הוא, קטן מופלא הסמוך לאיש, ואכלו אחרים, ר' כהנא אמר אין לוקין, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, במאי קמיפלגי מר סבר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ומר סבר מופלא סמוך לאיש מדרבנן.

ויעוי' בתוס' שכ' וז"ל, ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות [זבחים עח.] גבי נותר ופיגול שבללן זה בזה, והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי "מופלא סמוך לאיש" וכו', וי"ל דאזלי' בתר "רוב" שמביאין ב' שערות בזמנן, דהיינו בני יג' ויום א', עכ"ל.
 

[א]

ויעוי' ב"ערוך לנר" שכ' ע"ז, וז"ל, והכא הת"ס הוא, והא דהקשו מ"התראת ספק" שקשה רק למ"ד לאו שמה התראה, ולא הקשו ביותר היאך לוקין מספק שמא לא יביא ב' שערות עד ב' וג' שנים, וזה יקשה לכו"ע, גם לר"י דה"ס שמה התראה, י"ל דמזה ל"ק, דאפשר לפרש מה דקאמרי "לוקין" הוא באמת רק אחר שנעשו גדולים ונתברר שהיה "מופלא סמוך לאיש" בשעת "הקדשו". אבל מה"ס הקשו שפיר, כיון דע"כ איירי שאכלו האחרים עתה "קודם שהגדיל", ולפי"ז גם לאחר שתירצו דאזלי' בתר "רובא", לא מהני זה רק שלא יחשב ה"ס, אבל מ"מ לא לוקין עד שיביא ב' שערות בשנה הסמוכה, דכיון דאפשר "לברורי" לא אזלי' בתר רוב. שוב מצאתי כן להדיא בפסקי התשב"ץ שאין לוקין עד לאחר שהביא ב' שערות. והנאני שכוונתי לדעתו, עכ"ל הערו"ל, יעו"ש.
 

[ב]

והנה בדכ' בסו"ד דלוקין רק משיביא ב"ש, ד"כיון דאפשר לברורי, לא אזלי' בתר רוב", מדוייק דהיכא דאי אפשר לברר, וכגון שהילד "המופלא" ליתא לפנינו דהפליג למדינת הים או מת וכיו"ב, דג"כ מלקים למי שאכל לאותו אוכל ש"הקדיש" אותו מופלא, דהא א"א "לברר" ובכה"ג אזלי' בתר "רוב". ויל"ע כלעיל א"כ הוי ספק אם בכלל קעבר על האיסור, דשמא בשעה שהקדישו אותו "מופלא" לא הביא ב"ש ונמצא שלא "הוקדש" ולא קעבר האוכלו על איסור "נדר ומעילה", וא"כ איך אפשר להלקות ע"ז כשא"א לברר אם הביא ב"ש או לא, ויל"ע. ובאמת בפסקי תשב"ץ שכ' ד"אין לוקין עד לאחר שהביא ב"ש", משמע דאף כשא"א לברר אין לוקין כל עוד דלא הביא ב"ש, ודלא כדס"ל לערו"ל גופא, וא"כ מהו שכ' ד"הנאני שכוונתי לדעתו", הא לכאו' פליגי היכא דא"א לברר אם לוקין או לא, אע"פ דמודים היכא דאפשר לברר דאין לוקין עד שיתברר דהביא ב"ש, ויל"ע.
 

[ג]

אכן יעוי' בפ"ק דחולין (יא.) דדנה הגמ' מנא הא מילתא דאמור רבנן "זיל בתר רובא" וכו' והיינו "ברובא דליתיה קמן" כגון קטן וקטנה וכו' וכו', ובע"ב כ' דר' כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דילמא "טריפה" היה [ההרוג, ואין זה ראוי ליהרג, דגברא קטילא קטיל, רש"י], אלא לאו משום דאמרי' "זיל בתר רובא" וכו' יעו"ש. ומבואר א"כ דבעלמא אכן אפשר ואף חייבים להרוג ע"פ רוב ולא בעינן שיהיה מאה אחוז דאכן "חייב מיתה", וכגון היכא דא"א לברר, דהא כל רוצח יש מקום לחשוש שהנרצח היה "טריפה" וא"כ א"א להורגו "בסייף" והיינו "הרג" מדהוי "גברא קטלא", ואפ"ה "נהרג" מדאזלי' בתר "רוב" בצירוף הא דא"א לברר, וא"כ ה"ה לכל שאר חייבי מיתות ב"ד ומלקיות דאמרי' כן. [וכן יעוי' בספ"ק דמכות (ז.) ובתוד"ה דלמא וכו' בזה].

וא"כ שפיר כ' הערו"ל דדוקא היכא דאפשר לברר בעינן "להמתין ולברר" אם הביא ב"ש כדי להלקותו, דאל"כ שפיר סמכינן על "רוב" כדי "להלקותו", ודו"ק. ולפי"ז נראה ודאי, דאף התשב"ץ ס"ל הכי, ומש"כ ד"אין מלקין עד שיביא ב"ש", היינו היכא דאפשר לברר אם הביא, אך כשאינו לפנינו לברר על העבר, אכן מלקין את האוכל ע"פ "רוב", וכש"נ בס"ד.

והיינו דבתחילה סבר תוס' דלא אזלי' בתר "רוב" ולכן הקשה רק מ"התראת ספק" ולא מעצם המלקות, דבאמת מלקינן רק לאחר "שיוברר" שהמקדיש היה "גדול" בשעתו. וע"ז תירץ דאזלי' בתר "רוב" וא"כ לא הוי התראת "ספק", ומ"מ לענין "עונש" אם אפשר לברר אין לסמוך על "רוב", ודו"ק.
 

[ד]

והנה יעוי' בספ"ק דחולין (כג:) דבעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו, שיאור דמאן, אי שיאור דר"מ לר' יהודה, "מצה" מעלייתא היא, אי דר"י לר"מ, "חמץ" הוא, ואי דר"מ לר"מ, מדלקי עליה "חמץ" הוא, אלא דר"י לר"י מאי, "ספיקא" הוי ונפיק ממה נפשך, או דלמא "בריה" הוא ולא נפיק, ופירש"י וז"ל, אלא דר"י, דקרני חגבים, ומיבעיא לן אליבא דר' יהודה דאמר בשיאור דידיה "ישרף", אלמא יש בו "צד חמץ" וקאמר האוכלו "פטור", אלמא לאו ודאי חמץ הוא והוי התראת ספק. מאי ספק הוי, ונפיק ממה נפשך, או דילמא בריה הוי ולא נפיק, עכ"ל ע"ש.

אולם צ"ע בדפירש"י דהא דלא לוקים ע"ז מדהוי התראת ספק, דמדוייק דלמ"ד הת"ס שמיה "התראה" אכן לוקים ע"ז, הא הול"ל דה"ט דפטור ממלקות מדהוי ספק אם קעבר על הל"ת דחמץ, שכן מספק"ל לר"י אי הוי חמץ או לא ולכן הוי "התראת ספק", וא"כ יותר הו"ל לרש"י למימר דה"ט דפטור מדהוי ספק אם עבר על הל"ת דחמץ, ולפי"ז אף למ"ד דהת"ס שמיה התראה לא ילקו ע"ז, וצ"ע.

והתם ליכא ליישב כש"כ הערו"ל דמיירי שילקה אחר שיוודה שאכן קעבר על הל"ת, ורק בשעת ההתראה הוי "ספק", דהא שיאור לר' יהודה הוי לעולם ספק אם אכן הוי "חמץ" או לא, וא"כ צ"ע ברש"י.
 

[ה]

ועוד יל"ע ברש"י, דיעוי' בפ"ג דמכות (טו:) דנחלקו ר' יוחנן ור"ל אם הת"ס שמיה התראה או לא, דר"י ס"ל דש"ה, ור"ל ס"ל דלאו ש"ה, ועוד נחלקו שם (טז.) בדעת ר' יהודה בזה, דר"י ס"ל בדעת ר' יהודה דש"ה, ור"ל ס"ל בדעת ר' יהודה דלאו ש"ה יעו"ש. וקי"ל ברמב"ם בסנהדרין (פט"ז ה"ד), ובשבועות (פ"ה ה"ב) כוותיה דר' יוחנן דש"ה ע"ש. וא"כ צ"ע בדכ' רש"י בפשיטות דהוי "התראת ספק" ולכן א"א להלקות ע"ז, והיינו דס"ל דקי"ל כר"ל דה"ס לאו ש"ה, הא הלכה כר' יוחנן במקום ר"ל חוץ מג' דוכתי, וכברפ"ד דיבמות (לו.), וע"כ דאף בזה קי"ל כר"י, וכדס"ל לרמב"ם, וצ"ע.

ועוד יל"ע, מדמיירי הכא בדברי ר' יהודה, ובמכות שם ס"ל לר' יוחנן בדעת ר' יהודה דה"ס ש"ה, וא"כ מהו דפירש"י דלאו ש"ה בדברי ר' יהודה, הא העיקר כר' יוחנן [אף בדעת ר' יהודה דש"ה], ודלא כר"ל [בדעת ר"י דלאו ש"ה], וצ"ע.

ושו"ר ברש"ש שם שהקשה לקו' א', וז"ל, רד"ה אלא דר"י, והוי ה"ס. תימה, דטעמא דה"ס לא נאמר אלא היכא דאח"כ ודאי עבר אלא דבשעת "התראה" היה ספק אם יעבור אם לא, ובזה פליגי תנאי אליבא דר' יהודה לקמן (פב.) ובמכות (טז.), אבל הכא הוי ספק בגוף המעשה אם עבר אם לא דלכו"ע פטור, כמו הכה זה בלא זה דאפי' לת"ק שם פטור, וצ"ע, עכ"ד ברש"ש יעו"ש. וא"כ צ"ע ברש"י.
 

[ו]

וה"נ צ"ע ברש"י בפ"ה דחולין (פ.), דכ' בגמ' א"ר פפא הלכך לענין כיסוי הדם ומתנות וכו', לענין אותו ואת בנו משכחת לה בין תייש הבא על הצביה ולאיסורא, דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפי' "מקצת שה" אמרינן ואסור, ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפי' מקצת לא אמרינן, ופירש"י בזה"ל, בתייש וכו', בעלמא קאמרי רבנן דנוהג ואסור לשוחטה לנקבה הבאה מן התייש והצביה עם בנה משום "שמא חוששין" ואיכא "מקצת שה" וכו', אבל מלקות ליכא, דשמא "אין חוששין" ואפי' "מקצת שה" ליכא, הילכך הו"ל התר"ס ולא שמה התראה ואין "מלקות" בלא "התראה", ולר"א מותר לכתחילה וכו', עכ"ל רש"י יעו"ש. וא"כ זהו דכ' בגמ' דמשכח"ל ב"תייש הבא על הצבייה" ולאיסורא אליבא דרבנן ולא למלקות, דמדהוי התראת ספק א"א להלקות ע"ז.

אולם צ"ע, הא תיפו"ל דה"ט דא"א להלקות ע"ז מדהוי ספק אם עבר על הל"ת ד"אותו ואת בנו", דשמא "אין חוששין" לזרע האב ונמצא דלא קעבר כלל על הל"ת, וא"כ אף למ"ד דה"ס ש"ה ג"כ א"א להלקות ע"ז, וא"כ מהו שתלהו רש"י בחסרון בהתראה, וצ"ע. וה"נ צ"ע כלעיל מדקי"ל בעלמא כר' יוחנן דה"ס ש"ה, וע"כ דלאו מה"ט ליכא ע"ז מלקות, וצ"ע.

וכן יעו"ש ברש"ש שכתב וז"ל, ותמוה, דאפי' למ"ד ש"ה היינו דוקא דלבסוף עבר בודאי, אבל הכא דמספק"ל אם עבר כלל, לכו"ע לא מלקינן ליה מספיקא, וצע"ג, עכ"ל יעו"ש.
 

[ז]

וה"נ צ"ע ברש"י שם לקמן (פו.) דתנן במשנה חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן, ר"מ מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים. ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים, ופירש"י וז"ל דהתראת ספק היא, עכ"ל ע"ש. וא"כ צ"ע כנ"ל, הא תיפו"ל שאין לוקין מדהוי ספק אם בכלל עבר על הל"ת דאוא"ב, דשמא לא שחטו יפה ונמצא דלא הוי "שחיטה" כלל ולא קעבר על האי ל"ת, וצ"ע. וכן יעו"ש ברש"ש שציין ללעיל שם שעמד בזה. מיהו י"ג שם דעבירת ספק היא, וא"כ לפי"ז לק"מ. אך לגי' שלפנינו צ"ע.
 

[ח]

וכן יעו"ש בג' מהרש"א שתמה בזה כנ"ל ע"ש. וכן יעו"ש ב"ראש יוסף" [לבעל הפמ"ג] שעמד ע"ז, וז"ל, ברד"ה בתיש הבא וכו', הלשון דחוק, דמשמע הטעם דהוי ה"ס, וזה אינו, דאף למ"ד ה"ס ש"ה אינו לוקה כאן, דאיך ילקה שמא אין חוששין לזרע אב, וה"ס הוה היכא שודאי עבר על הלאו אלא שבשעת ההתראה הוי "ספק" כמו "נותר" וכדו', ואין ענינו לכאן, עכ"ל הפמ"ג בר"י יעו"ש. וכן יעו"ש בספ"ק גבי "לחמי תודה" שכ' כנ"ל ע"ש.

וכן יעו"ש (פ.) בחי' החת"ס בד"ה במאי פליגי, בשה וכו', פירש"י הו"ל ה"ס ואין מלקות בלא "התראה". לשון זה צע"ג ליישבו, ולולי דמסתפינא דתיבות אלו ט"ס הם, ושייכים לקמן (פא.) ברד"ה התראת ספק, וכה"ג איכא ברש"י בע"ז (ו.) סוד"ה לפני עיור וכו', עכ"ל רבינו החת"ס. וכן יעו"ש לקמן (פו.) שכ' דצ"ל "עבירות" ספק, ולא "התראת" ספק, ע"ש.

וכן יעוי' בחידושי הגרעק"א בפ"ק דחולין שם דג"כ תמה ע"ז בזה"ל, רד"ה אלא וכו', לא זכיתי להבין מאי שיאטא ד"התראת ספק" כאן, הלא אף למ"ד ש"ה הא פשיטא דבשעת ההלקאה צריך שיהיה ודאי שעבר על הלאו אבל על ספק אין לוקין. והכא הוי ספק אם אכל חמץ. וכה"ג תמוה על רש"י לקמן (פ.) בד"ה בתיש וכו', וצ"ע, עכ"ל רבינו הגרעק"א ז"ל יעו"ש. וא"כ צ"ע ברש"י שם.