מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם החשוד על הדבר יכול לדונו ולהעידו
נידה לג ע"ב
תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק, וניתזה צנורא מפיו ונפלה לכ"ג על בגדיו והוריקו פניו של כ"ג וקדם אצל אשתו אמרה לו אע"פ שנשי צדוקים הן מתיראות מן הפרושים ומראות דם לחכמים וכו', ופירש"י וז"ל, והוריקו פניו, חרה לו שנטמאו בגדיו וקדם כ"ג אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא, עכ"ל.
[א]
ויעוי' בחידושי הרשב"א שהקשה בזה"ל, וקדם אצל אשתו, ק"ל היאך האמינה, דחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו [וכדתנן בספ"ד דבכורות (ל.), ושם (לה.) במשנה, וכ"ה בגמ' בפ"ח דיומא (עח.)]. ועוד, למה לי אצל אשתו, לישייליה לדידיה, עכ"ל הרשב"א יעו"ש.
ויעוי' בחידושי הר"ן דהביאו, וע"ז כתב ליישב וז"ל, ולי נראה, כיון דמדרבנן בעלמא הוא, סמך עליה ב"מסיחה לפי תומה", דבפ' הגוזל [בב"ק קיד:] מוכח דמדרבנן אפי' גוי מהימן כל שהוא "מסיח לפי תומו", והיינו דתניא "והוריקו פניו של כה"ג", ול"ל למיתני הכי, אלא לומר דמשו"ה לא הכניסו בדברים לצדוקי עצמו שיהיה מסל"ת, לפי שחשש שמתוך "שהוריקו פניו" הרגיש בדבר, ולפיכך קדם אצל אשתו קודם שיבוא אצלה בעלה וישוח לה את כל המאורע, עכ"ל הר"ן יעו"ש.
[ב]
וכן יעוי' בריטב"א שכ' ליישב כדברים הללו, אולם אח"כ כ' וז"ל, ומיהו נראה דקו' קמייתא לא דקו בה שפיר, חדא, דהלכתא כרשב"ג דאמר "דנו ומעידו בדבר שאין לו בו הנאה", וכדאי' בבכורות (ל.) [וביומא עח.]. ועוד, שלא אמרו "אינו מעידו" אלא בחשוד לעשות במזיד, אבל כסבור לעשות "היתר" כגון אלו הצדוקים לא אמרי' דאינו נאמן, וכש"נ בפ"ק דיבמות (יד:) [בחי' הריטב"א ד"ה לעולם], הילכך לצדוקי עצמו שהכיר ש"חרה לו" לא סמך עליו שמא יעיד שקר מחמת "יראה" לפי שבאה לו הטומאה "על ידו", שהרי מתיראין היו מן הפרושים, אבל באשתו ליכא למיחש ואפי' בשואל ממנה בתורת עדות [ולא רק כמסיח לפי תומו, כש"כ הרשב"א והר"ן], כיון שלא ידעה בענין בעלה. ולפירושו, "קדם אצל אשתו", קודם שילך בעלה ויספר לה הענין, כן נראה לי, עכ"ל הריטב"א יעו"ש.
והיינו דיעו"ש ביומא דמספק"ל אם הלכה כר' מאיר דאמר "החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו", או דילמא הלכה כרשב"ג דאמר "נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו", ופשט לה דהלכה כרשב"ג ע"ש. וא"כ מהו דהקשו הרשב"א והר"ן בפשיטות "האיך האמינה" הא החשוד על הדבר וכו', הא קי"ל לקולא כרשב"א דאכן נאמן על של חבירו, וא"כ שפיר היתה אשתו דהצדוקי נאמנת על בעלה שאינו "טמא", וצ"ע.
וכן יעוי' ברמב"ם בבכורות (פ"ב הי"ז), וכ"ה בטושו"ע יור"ד (סימן קיט ס"ז) ושם (סימן שיד' ס"ג) דקי"ל כרשב"ג ע"ש. וכן יעו"ש ביומא בתוס' ישנים שכ' וז"ל, ופשטו ליה כרשב"ג, פי' ר"ח, דקי"ל כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כוותיה במס' נגעים (פ"ב מ"ה) דכל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו, עכ"ל יעו"ש. וא"כ צ"ע ברשב"א ובר"ן, וכדהקשה הריטב"א, ודו"ק.
[ג]
מיהו יש ליישב, דהנה דעת הרמב"ם בחמשה דוכתי דהלכה כרשב"ג בזה ולא כר"מ, א. בבכורות (פ"ב הי"ז) גבי "מומי בכור". ב. במעשר (פי"ב הי"ז) גבי תרומה. ג. בשמיטה ויובל (פ"ח הי"ז) גבי מעשר ושביעית. ד. במטמאי משכב ומושב (ספ"י) גבי שביעית ותרומה. ה. בעדות (פי"א ה"ח), יעו"ש.
אולם הראב"ד במעשר שם, וכן בשמו"י ובממו"מ פליגי וס"ל דהלכה כר' מאיר דהחשוד אינו מעיד ולא כרשב"ג הואיל וסתם לן התנא בבכורות כוותיה דר"מ, ואפי' את"ל דה' כרשב"ג הני מילי רק לענין "מטיל מום בבכור" שהוא "קנס", אבל לשאר איסורין אין החשוד מעיד, עכ"ד הראב"ד. [ויעו"ש בכס"מ שכ' ליישב, דמדר"מ מיירי בכל דבר דאינו מעיד, א"כ ש"מ דאף רשב"ג מיירי בכל דבר דבכולהו מעיד. ועוד, דנהי דבפרק ד' שם הוי "סתם" משנה כר"מ, מיהו במשנה בפ"ה הוי "מחלוקת", וכל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם [וכביבמות (מב:) ובפ"ק דע"ז (ז.), ועוד], וא"כ שפיר ס"ל לרמב"ם שהלכה כרשב"ג, עכ"ד מרן ב"כסף". וכן יעו"ש ברדב"ז].
וא"כ י"ל דה"נ ס"ל לרשב"א והר"ן כוותיה דהראב"ד דמש"כ ביומא שם דקי"ל כרשב"ג, היינו רק לענין "מומי בכור", אך בשאר מילי קי"ל כר"מ. וא"כ שפיר הקשו "היאך האמינה הא כל החשוד" וכו', ודו"ק. וכן בדהקשה הריטב"א הא לא אמרו אינו מעידו אלא כשעושהו במזיד ולא כשעושהו כשסובר שמותר, וכגון הצדוקים שסבורים "שמותר", י"ל דס"ל לרשב"א אב"א דאף כשסובר "שמותר" אינו מעידו, ויעוי' ברפ"ב דמכות (ז:) ושם (ט.) דאמר רבא אומר מותר קרוב למזיד הוא, ועש"ע (ט:) דבב"נ "אומר מותר" נהרג דהו"ל ללמוד, ולא למד ע"ש. וכן יעוי' באבות (פ"ד מי"ב), והובא בספ"ב דב"מ (לג:) דר' יהודה אומר "שגגת תלמוד עולה זדון", ויעו"ש באבות בפירש"י וברבינו יונה בזה. וא"כ שפיר י"ל בדעת הרשב"א דס"ל דאף האומר "מותר" חשוד על הדבר ו"אינו מעידו", ודו"ק. ואב"א דס"ל דאין הצדוקים סבורים שמותר "ולב יודע מרת נפשו", וא"כ הכל אתי שפיר.
