גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרע"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף מג עמוד ב – מד עמוד ב
ודף פב עמוד ב
בענין קיום מצוה שיש בה גם תועלת עצמית - האם מעלתה נגרעת בשל כך?
שאלה יסודית נידונית בפוסקים לענין הכלל של "העוסק במצוה פטור מן המצוה", והיא: אם עסוק האדם בפעולת מצוה שיש לו בה גם הנאה ותועלת עצמית, האם גם אז נאמר כלל זה, ויהא פטור מלקיים מצוה אחרת שתבא לידו באותה שעה. כי יתכן שהתועלת העצמית גורעת ממעלת המצוה ואינו נפטר בגללה לקיים מצוה אחרת.
סימוכין לשאלה זו מצינו במכילתין (מג ע"ב - מד עב), דאיתא בברייתא: "
המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, ישבע ויטול את מעותיו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון, אבד המשכון אבדו מעותיך", לדעת רבי אליעזר - המלוה על המשכון דינו כשומר חנם, ופטור בגניבה ואבידה, ולדעת רבי עקיבא - דינו כשומר שכר, וחייב בגניבה ואבידה. ודנו בגמרא בסברת מחלוקתם, ותחילה רצו לומר שנחלקו במחלוקת רבה ורב יוסף לענין שומר אבדה: "
דאיתמר, שומר אבדה, רבה אמר כשומר חנם, ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי", פירוש, שגם לענין שומר אבידה מצינו מחלוקת מה דינו, ולדעת רב יוסף דינו כשומר שכר, וסברתו, כי שומר אבידה יש לו ריוח והנאה משמירתו זו, שהרי "בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא - הוי כשומר שכר" (ב"ק נו:), והיינו, שפטור מלתת פרוטה לעני, מחמת שעוסק בשמירת האבידה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, הנאה זו מחשיבתו לשומר כאילו מקבל שכר על שמירתו. ואילו רבה סבר, שאין זו אלא הנאה כל שהיא, ולא שכיחא, לכן אינו נחשב כשומר שכר (עי' תוד"ה שומר), וכמו כן המלוה על המשכון מצוה עושה מצוה, ושייך גם כן שיפטר מלתת פרוטה לעני כשמתעסק בשמירת המשכון, ובזה יתכן שנחלקו ר"א ור"ע - האם נחשב כש"ח או כש"ש.
ומתמה הגמרא: "
לימא דרב יוסף תנאי היא", ומשני: "
לא בשומר אבידה דכו"ע אית להו דר"י, והכא במלוה צריך למשכון קא מיפלגי, מר סבר מצוה קא עביד, ומר סבר לאו מצוה קא עביד", כלומר, שהמלוה צריך את המשכון עצמו, כגון שמשתמש בו, ומנכה לו מן החוב את דמי השכירות (עי' רש"י), ובענין זה נחלקו - רבי אליעזר סובר שלא נחשב למצוה, ולכן אין לו פטור מלתת פרוטה לעני, דלא שייך כאן הכלל של "העוסק במצוה פטור מן המצוה", ואילו ר"ע סובר שגם בכה"ג נחשב למצוה, ופטור מלתת פרוטה לעני, ולכן דינו כשומר שכר. וביתר ביאור הוא במכילתין (פב:): "
במלוה צריך למשכון קמיפלגי, מר סבר מצוה קא עביד שהלוהו, והוי שומר שכר, ומר סבר לאו מצוה קא עביד - שלהנאתו מתכוין, והוי שומר חנם", כלומר, דמאחר שבשמירת המשכון שהיא חלק ממצות ההלואה - שמחמת המשכון התאפשר לו לקיים מצות הלואה, יש לו גם כן תועלת - כי בזה משתלם לו החוב, אין זה נחשב למצוה שיהא פטור משאר כל המצות בשעת שמירתו.
נמצינו מכאן, שבדבר מצוה שיש לאדם גם תועלת לעצמו, לדעת ר"ע שייך בזה הכלל של "העוסק במצוה פטור מן המצוה", ואילו לר"א, תלוי הדבר אם מתכוין להנאתו או לקיום המצוה, וכלשון הגמרא: "ומר סבר לאו מצוה קא עביד - שלהנאתו מתכוין", ולכן אין הדבר נחשב למצוה לפוטרו ממצוה אחרת.
גם בדעת ר"ע יש לדון, דיתכן שלדעתו בכל ענין נחשב כעוסק במצוה - גם כשמתכוין להנאתו. אמנם, יתכן שמשו"ה נחשב כשומר שכר, כי אומדים דעת האדם ומסתמא כוונתו גם לקיום מצות בוראו, ובזה נחלקו ר"א ור"ע - מהי דעתו הסתמית של האדם, האם היא רק לתועלתו ולהנאתו, ומשו"ה אינו נחשב כעוסק במצוה שיפטר ממצוות אחרות, וזאת דעת רבי אליעזר, או שמחשבתו היא גם לשם מצוה, ולכן נחשב כעוסק במצוה שפטור מן המצוה, וזאת דעת ר"ע. ואילו כשתהיה דעתו רק להנאת עצמו - לא ייחשב כעוסק במצוה לכו"ע, ואם תהיה דעתו לשתי הכוונות לכו"ע נחשב כעוסק במצוה, וכמהלך זה בביאור מחלוקתם מסיק
המשנה ברורה (סי' לח ס"ח בביאה"ל, ועעו"ש).
בעיקר שאלה זו יש להעיר ממה שמצינו בפסחים (ח.): "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור", וברש"י: "ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעוה"ב או שיחיו בניו", ובגמרא הביאו דבר זה כלפי הכלל של 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', לענין הבודק חמץ במקום שיש חשש עקרב, שבשעת הבדיקה אין לחשוש להיזק - גם כשמחפש בשעת בדיקת החמץ לשום דבר אחר, דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, ומעשה הבדיקה נחשב כעוסק במצוה גם כשמתכוין בבדיקתו לצרכיו הפרטיים (עי' מג"א סי' תלג סקי"ד).
ומצינו בזה כמה תירוצים:
במעייני החכמה להגרא"ל צינץ זי"ע כתב, שאכן דברי הגמרא בפסחים הם רק לדעת רבי עקיבא - שהלכה כמותו, ואילו לרבי אליעזר אינו נחשב כשליח מצוה כשמחפש בשעת הבדיקה אחר דברים נוספים. בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קיט; חו"מ סי' י) חילק בין הכלל של עוסק במצוה פטור מן המצוה, להכלל של שלוחי מצוה אינן ניזוקין, כי ממה שאמרו "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור", ונחשב כשליח מצוה ואינו ניזוק, אין להוציא מזה כי אם שמעשה מצוה שיש בה גם הנאה גופנית נחשבת כמעשה מצוה שמקבלים עליה שכר מצוה, וגם מגינה על עושה המצוה בעידנא דעסיק בה, שהרי סוף סוף יש בזה קיום מצוה, ויש בה כל הסגוליות הנאמרות לעושי מצוה. ואילו כלפי הכלל של העוסק במצוה פטור מן המצוה - יתכן מאוד שפעולת מצוה כזו אין בכוחה לדחות מצוה אחרת, וכלשונו (או"ח שם): "שגדולה הרבה מצוה שאין לו בה שום תועלת והרווחה, ממצוה שיש לו בה הרווחה - גם אם גם למצוה או עיקר למצוה קמכוין, ואין מן הדין שתודחה מצוה זו שכולה לה' מפני זו שאינה כולה לה'" (ע"ע ביאוה"ל שם; שו"ת שבט סופר ח"א או"ח סי' עו).
