ענוותנות בונה ענוותנות הורסת
נדה כ ע"ב
"אמר רבי אלעזר: ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דחזאי דמא, ומה רבי חנינא דענותן הוא - מחית נפשיה לספק וחזי, אנא לא אחזי?!".
קל וחומר זה קשה, הרי אדרבה, רבי חנינא דענוותן הוא, ירא הוראה הוא, ויידע להזהר שלא יהא "גס לבו בהוראה" (מסכת אבות ד משנה ז). מה שאין כן מי שאינו ענוותן דיו, שראוי שירחיק עצמו מההוראה לבל ידמה בלבו שיודע את הדין במקומות המסופקים. על הקשר בין גאוה לטעות בדין מרומז במסכת כתובות דף ס ע"ב: "אמר אביי, האי מילתא דאמור רבנן: אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה, לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפילו הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר".
אלא שהענוותנות המוזכרת פה היא ענוותנות העלולה לקלקל. כי כשם שאמרו במסכתות סוטה דף כב ע"א ועבודה זרה דף יט ע"ב: "כי רבים חללים הפילה - זה תלמיד (חכם) שלא הגיע להוראה ומורה", כך המשיכו ואמרו: "ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד (חכם) שהגיע להוראה ואינו מורה".
על דברי רש"י (שמות כז, כ) ''כתית למאור - ולא כתית למנחות" הביא בספר מעיינה של תורה:
"צריך אדם להיות ''כתית'' בעיני עצמו ושבור לב, אולם חייב הוא תמיד להזהר ששברון הלב לא יביאהו לידי עצבות ואזלת יד, שלא ירצה לעשות מאומה, מתוך ההנחה שבין כה וכה לא יהא כל ערך למעשהו. שברון לב כזה אינו רצוי כלל. אדרבה, שברון הלב צריך להגביר באדם את הרצון לעשות ולפעול ביהדות. אם עד כה לא עשה מאומה, חייב הוא להתחיל עכשיו בעשייה.
''כתית למאור'' – על האדם להיות כתית ושבור כדי להגיע לידי מאור – ''ולא כתית למנחות'' – ולא כדי לשקוע בעצבות ובמנוחה של אזלת יד... (חשבה לטובה).
בדרך כזו פירש היהודי הקדוש ז''ל מפשיסחה את הפסוק: ''הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'' (תהילים קמז-ג): השם יתברך מרפא ומחבש את שבורי הלב, לבל יבואו עקב השברון לידי עצבות...".
אומר איפוא רבי אלעזר: אם רבי חנינא, למרות ענוותנותו, אינו חת להכניס ראשו לבין הררי הספקות ולהכריע, על אחת כמה וכמה אני, שלא אתן לענוותנות קלוקלת שכזו להניאני מלקיים את חובתי.
וזהו שאמרו במסכת גיטין דף נו ע"א:
"בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
רבי זכריה בן אבקולס היה ירא חטא ביותר, כמבואר בתוספתא מסכת שבת פרק טז הלכה ז:
"בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה. אמר רבי יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל.
ומשום הקפדתו להסתלק מן הספק (אבות א משנה טז) סבר שתמיד "שב ואל תעשה עדיף", ולא מנע את חורבן הבית משום אותן חששות רחוקים.
כדברים האלו כתב המהרי"ץ חיות בגיטין שם, הביאו בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד א סימן קא:
"ומש"כ ידידי איך רשאים אנו לסמוך על חדושים כאלו שבארתי למעשה ובפרט שהוא נגד איזה אחרונים, הנה אני אומר וכי כבר נעשה קץ וגבול לתורה ח"ו שנפסוק רק מה שנמצא בספרים וכשיזדמנו שאלות שלא נמצאים בספרים לא נכריע אותם אף כשיש בידנו להכריע, ודאי לע"ד אסור לומר כן דודאי עוד יגדיל תורה גם עתה בזמננו ומחוייב כל מי שבידו להכריע כל דין שיבא לידו כפי האפשר לו בחקירה ודרישה היטב בש"ס ופוסקים בהבנה ישרה ובראיות נכונות אף שהוא דין חדש שלא דברו אודותיו בספרים. ואף בדין הנמצא בספרים ודאי שצריך המורה ג"כ להבין אותו ולהכריע בדעתו קודם שיורה ולא להורות רק מחמת שנמצא כן דהוי זה כעין מורה מתוך משנתו שעל זה נאמר התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתם בסוטה דף כ"ב עיי"ש בפרש"י. ואף אם הכרעתו לפעמים נגד איזה גאונים מרבותינו האחרונים מה בכך הא ודאי שרשאין אף אנו לחלוק על האחרונים וגם לפעמים על איזה ראשונים כשיש ראיות נכונות והעיקר גם בטעמים נכונים ועל כיוצא בזה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כמפורש בבבא בתרא דף קל"א עיי"ש ברשב"ם, כיון שאינו נגד הפוסקים המפורסמים בעלי הש"ע שנתקבלו בכל מדינותינו ועל כיוצא בזה נאמר מקום הניחו להתגדר בו וכרוב תשובות האחרונים שמכריעין בחדושים כמה דינים למעשה. אך אין להיות גס בהוראה וצריך למנוע כשאפשר אבל במקום צורך גדול וכל שכן במקום עיגון כעובדא זו ודאי מחוייבין גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר ואסור לנו להיות מהענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורין או אף רק להפסיד ממון ישראל. ועיין בגיטין דף נ"ו ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו שקשה למה אמר ענותנותו מה שייך זה לענוה ועיין במהר"ץ חיות דבר נכון וגם זה ממש כיוצא, ומוכרחין אנו להורות גם למעשה כשנראה לנו בראיות ובהבנה ישרה ובפרט במקום עיגון כזה ולהציל ממכשול כזה".
