זימנין דמסכנין ליה
נדה יז ע"א
"והלן בבית הקברות: כדי שתשרה עליו רוח טומאה. זימנין דמסכנין ליה".
וקשה, אמנם לא נזכר איסור אלא רק סכנה, אבל גם לסכן את עצמו אינו ממידת חסידות. וכיצד אם כן סיכן אותו חסיד את עצמו, במסכת ברכות דף יח ע"ב:
"תניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות".
אלא שביכר אותו חסיד להסתכן בגופו, ולא יסתכן חלילה במצה ומריבה בביתו.
"שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רנב).
דומה לזה במסכתות ברכות דף מג ע"ב; כתובות דף סז ע"ב; סוטה דף י ע"ב; בבא מציעא דף נט ע"א:
"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל (שימסור) עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן - מתמר, שנאמר: (בראשית ל"ח) היא מוצאת וגו' ".
