החיים והספק בטומאת הנידה / הרב דוב ברקוביץ

נידה טז ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

פתיחתה של מסכת נידה נעה על הציר שבין חומרת טומאת הנידה ובין הצורך בשמירה על חיי שגרה. על מדיניות ההלכה במקרי ספק

מסכת נידה, היחידה בסדר טהרות שלה תלמוד, עוסקת בסוגיות משמעותיות ביותר בחיי המשפחה היהודית ונוגעת בשורשי היחס של חכמי התלמוד לזוגיות ולמיניות.

הטומאה ככלל מתהווה מאיבוד הופעת החיות. אבי אבות הטומאה הינו גופו של אדם מת. בנוסף, כפי שכתוב בספר ויקרא, טומאה מתהווה בעור הנמק מצרעת, באיבוד שליטה על חיות הרחם והזרע אצל הזב והזבה, בווסת אישה ובפליטת זרע של גבר. הדוגמה של טומאת "שכבת זרע", טומאה קלה יחסית, מלמדת על כולן. הרי מדובר בחיות עצמה, בחומר שנוצר בגוף הגבר כדי להפרות ביצית ברחם אישה. ומאין טומאתו? כידוע, רק זרע אחד זוכה להשתתף בפלא הגדול של יצירת חיים חדשים, ומיליונים אחרים הנפלטים מגוף האיש מתים בדרך. ללמדך, טומאה יכולה להופיע גם בשעה שנוצרים חיים.
 

בעיית הספק המתמיד

פתיחת המסכת עוסקת בחוט הנמתח בין חומרת האיסורים של היטמאות חפצי קודש וטהרות במגע של אישה בווסתה לבין מעמדן של הנשים שכמעט תמיד עומדות מול השאלה האם כבר התחילה וסתן. קשה לקבוע בוודאות מתי מתחילה הווסת היות שעובר זמן מיציאת הדם מהרחם עד שיש סימני דם שאפשר לזהותם בבדיקה. המשנה הפותחת מעלה מחלוקת קדומה ועקרונית בשאלה איך לדון את אותם חפצי קודש וטהרות שאישה נגעה בהם לאחר שבבדיקה מצאה דם, והיא טמאה.

שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָּן (די לקבוע את טומאתן משעת הבדיקה). הִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה (טמאות היו גם בזמן שחלף בין הבדיקה הקודמת לבדיקה הנוכחית), וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה - אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת (יממה – עשרים וארבע שעות) מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת (הן טמאות מהבדיקה האחרונה רק אם היא נערכה בעשרים וארבע השעות האחרונות; אם היא נערכה לפני כן, הן טמאות רק בעשרים וארבע השעות האחרונות).

מחלוקת דומה, מאוחרת יותר והפוכה בהטעמתה מבחינת הדוברים, מובאת במשנה בפרק שני על אודות ביאת נידה:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שְׁנֵי עִדִּים (בדי בדיקה – אחד לה ואחד לו, שיבדקו אם היה דם) עַל כָּל תַּשְׁמִישׁ וְתַשְׁמִישׁ (שבמשך לילה אחד, ויסתכלו בהם לאור יום, כדי לקבוע אם חייבים קרבן חטאת על ביאת נידה בשוגג), אוֹ תְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר (ויבדקו לאחר כל תשמיש כדי שלא יצטרכו עדים חדשים בכל פעם). בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עִדִּים כָּל הַלָּיְלָה (אחד לה ואחד לו - לבדיקה אחת בסוף הלילה).

עוד נעמוד על עקרונות הדעות המובאות במשניות אלו, אך כבר ניתן לחוש בתהום שנפערה. במעשים שבגינם אדם עלול לפגוע בגילוי הקדושה והטהרה או להיות חייב כרת – הזהירות והדאגה, ואולי אף האימה, עלולות ליצור דינמיקה הלכתית שאיננה יודעת גבול. נשים תיקלענה למציאות מביכה שבה כמעט באופן קבוע הן יהיו מזוהות עם הטומאה, מבלי שיתאפשר לקבוע בוודאות אם כבר קיים דם בקירות גופה אם לאו. היכן יש לקבוע את גבולות האיסור מול הספק המקנן בגופה של כל אישה המעוניינת להתקרב לקודש ולטהרות, ולבעלה?
 

חזקת בת ישראל

בניגוד לעמדה המוכרת, בעניין חפצי קודש וטהרות שנגעה בהם אישה בין בדיקה שלא מצאה בה דם לבין בדיקה נוספת שבה מצאה דם, שמאי מקל והלל מחמיר. כמה הסברים הוצעו בגמרא לעמדת שמאי:

- "העמד אישה על חזקתה, ואישה בחזקת טהורה עומדת". בסוגיות רבות בתלמוד הדנות בהכרעות במציאות של ספק נקבעה ההלכה על בסיס המציאות הקבועה והיציבה שהתקיימה עד שנוצרה הבעיה ההלכתית. זהו מושג "החזקה". לכל מציאות בהווה יש היסטוריה, מצב נתון המחזיק מעמד לאורך זמן. עד התחלת וסתה, "החזקה" של כל אישה היא כאישה שאין לה דם, "בחזקת טהורה עומדת".

- "אישה מרגשת בעצמה". יש אמנם מרווח זמן מיציאת דם מהרחם עד שאפשר לזהות אותו בבדיקה, אבל רוב ככל הנשים חשות תחושה מיוחדת, פיזית ונפשית, מהתחלת הווסת, גם לפני הבדיקה עצמה. יש לסמוך על תחושות אלו כמו על נאמנותן של נשים שלא ייגעו בחפצי קודש ובטהרות אם ירגישו תחושות אלו.

- אם מופיע דם בבדיקה אפשר לסמוך על כך שהוא יצא לא מזמן מהרחם. הסבר זה נראה בעייתי. בשם הלל ייאמר שכותלי בית הרחם מעכבים את יציאת הדם ועל כן אישה עלולה להיות טמאה לפני שהיא תדע על כך. מול טענה זו נאמר בשם שמאי שאין כותלי הרחם מעכבים את יציאת הדם. ואנו משתאים: האם גדולי החכמים התווכחו על תופעה ביולוגית? האם נקבעת ההלכה על הבדלי ההבנה בגוף האישה?

- "משום ביטול פרייה ורבייה". אם כל אישה שתמצא דם בבדיקה תידון כטמאה ביחס למגע שלה בחפצי קודש ובטהרות מאז הבדיקה הקודמת שלה, אזי יש לדון אותה בצורה זהה בכל הקשור ליחסי אישות עם בעלה. מאז הבדיקה הקודמת כל קשרי האישות היו בבחינת ביאת נידה. מתוך כך יימנעו זוגות לקיים יחסים, ותצטמצם מצוות פרייה ורבייה שהינה היסוד של יישוב העולם.

ההסברים השונים מהווים גישות שונות באסכולה אחת המבקשת להקל במצב הספק שנוצר בגין הביולוגיה של האישה. קווי ההכרעה באסכולה זו הם אלו: יש לראות כל בת ישראל כטהורה עד שיוכח ההפך, ואין לגזור איסורים חדשים שימנעו את קיומה של מצוות פרייה ורבייה. ראוי למצוא כל עילה, אפילו על בסיס הפיזיולוגיה של אישה, כדי לקיים ערכים ראשוניים אלו.

לעומת זאת, קו ההכרעה של טענות הנגד שהוצעו בשם האסכולה של שיטת הלל מכריע בכיוון ההפוך. אין להעמיד אישה על "חזקת טהרה" בגלל שמצב הספק הוכרע כתוצאה מהבדיקה כעת שבה היא מצאה דם. וגם – אין לסמוך על תחושת אישה לגבי התחלת וסתה, שמא היא איננה יודעת להבחין בין התחלת הווסת לבין תופעות פיזיות ונפשיות אחרות, וכאמור, אין כותלי הרחם מעכבים את זרימת הדם החוצה. הרושם הוא שאסכולת הלל תחפש כל עילה כדי לקבוע קו מחמיר במציאות הנידונה במשנה.
 

איזון בהכרעה

תגובת האסכולה של הלל לטענה שיש להקפיד לא להגביל את מצוות פרייה ורבייה פותחת שער לפרק נוסף ומרתק בדיון. לדברי הגמרא, תשובת הלל להצעה זו היא שיש להבדיל בין תחום היטמאותם של חפצי קודש וטהרות לבין תחום ביאת הנידה. כאשר יש חשש שהאישה נגעה בחפצים אלו בטומאה יש לראות אותה כטמאה מאז בדיקתה הקודמת, אך ביחס לקשרי אישות עם בעלה היא נידונה כטהורה מאז הבדיקה הקודמת.

בהמשך הגמרא אף טוענת שגם שמאי מסכים לעמדה זו של הלל, אלא שיש לחוש לכך שאם הבעלים יראו שנשותיהם טמאות בכל הקשור לחפצי קודש ולטהרות, הם לא יבינו את דקות ההבחנה ההלכתית, יחשבו שהן טמאות גם לגביהם ויימנעו ממצוות פרייה ורבייה.

הבחנה זו תמוהה למדי – איך אפשר בעת ובעונה אחת לדון אישה כטמאה לגבי עניין אחד וכטהורה לגבי עניין אחר? אלא שיש להבין שההכרעה של הלל איננה מתייחסת לאיסורי תורה אובייקטיביים ומוחלטים; הוא מבקש לקבוע מדיניות כלפי הספק אם הייתה נגיעה בחפצי קודש ובטהרות בטומאה וכלפי הספק אם הייתה ביאת נידה. על פי הגמרא יש להחמיר במקרה הראשון ולהקל בשני אך היא איננה מסבירה למה.

התמונה המצטיירת כעת היא של יצירה רבנית שתכריע את מידת ההתייחסות לחזקת "בת ישראל" ולמידת תקפותה של מצוות פרייה ורבייה במצבים של ספק טומאת נידה. תמונה זו מתעצמת מהדרך שבה הגמרא מסבירה את שיטת חכמים במשנה. הם קבעו מעין פשרה. חפצי קודש וטהרות שנגעה בהם אישה שכעת מצאה דם בבדיקה יידונו כטמאים רק אם היא נגעה בהם ביממה האחרונה או שנגעה בהם מאז הבדיקה האחרונה – תלוי מה יותר מאוחר. כלומר, לא יותר מהיממה האחרונה. איזו מין קביעה זאת? מה שייכת "היממה האחרונה" למצב הטומאה והטהרה של האישה?

הגמרא מסבירה שאין כאן קביעה עקרונית לגבי מעמד האישה. אלא שיש ליצור מעין "דרך אמצעית", מעין איזון בחומרת ההכרעה. חכמים חלקו על שמאי בגלל שלא נקט כלל מדיניות של "סייג", ועל הלל "שהפריז על מידותיו". מול הפיזיולוגיה של אישה היוצרת מציאות קבועה של ספק אי אפשר לשקף עקרונות ראשוניים אלא רק לקבוע הלכה על בסיס יצירת איזון בין הצורך להחמיר משום ספק לבין הצורך לקיים את חיוניות החיים.
 

היחס לגירוי

נשאר לנו להסביר שני דברים: את היפוך שיטות שמאי והלל בעניין חפצי קודש וטהרות ביחס לשיטת בית שמאי ובית הלל בעניין מספר הבדיקות שיש לבצע; ואת סיבת ההחמרה בעמדת הגמרא ביחס להיטמאות חפצי קודש וטהרות במצב של ספק לעומת ההקלה ביחס לביאת נידה.

כאמור, המשנה שבה חלקו בית שמאי ובית הלל על אודות הבדיקות בתשמיש נמצאת בפרק שני. פרק זה פותח בהבחנה נוקבת בין החומרה שבה על האישה להתייחס לחובת בדיקת גופה שמא תמצא דם לבין בדיקת האיש את גופו שמא הוציא שכבת זרע: "כָּלּ הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדּוֹק בַּנָּשִׁים מְשֻׁבַּחַת. וּבָאֲנָשִׁים, תִּקָּצֵץ". הגמרא מנמקת זאת בכך שבדיקת דם באישה איננה מעוררת חשק מיני, לעומת בדיקת הגבר.

קביעה זו מהווה שער לדיון על איסור גירוי מיני עצמי של גבר המבוסס על ארבעה יסודות:

- סוד הזרע שבזכר כמוס בברכת השפע שבתשתית החיים. היכולת לשאת פלא זה אינה נרכשת בזכות; שורש החיים אינו תלוי בבחירה. על כן הוצאת זרע רק לשם גירוי עצמי מזכירה את מבול נוח, שפע של ברכת החיים שבמים שאין בה שמירה על הגבולות הנחוצים לקיום החיים.

- גירוי עצמי שלא לשם יצירת התקשרות מגלם את צורך הגבר לחוש את עצמו כקיים באופן שאינו זקוק לאחר. זהו סוג של פולחן עצמי, בחינה של עבודה זרה.

- גירוי עצמי שלא לשם קיום יחס של קבע ואחריות משחית את אישיות הגבר. ברובד ראשוני ביותר באישיותו הוא מספק הנאה ותחושת מימוש ללא איפוק, ללא רסן. תנועת נפש זו תשפיע על כלל הרבדים בשיעור קומת אישיותו.

- באופן פרדוקסלי, האיש איננו מודע לעוצמות החיים שבזרע, החיוניות כל כך לקיומו האישי בפרט ולקיום המין האנושי בכלל. בהוצאת זרעו לשם גירוי עצמי הוא פוגע בשורש החסד, במימוש פוטנציות החיים שבגופו, שופך דמים של העולם ושל עצם תקוות ההמשכיות שבמותניו.

גם בתחום של מיניות הגבר יש לשאול - עד כמה יש להחמיר? מהם קווי ההכרעה ההלכתיים כלפי קביעת גבולות התהום שכל גבר חש ביצרו, בשורש רצונו? שאלה זו נפתחת בפנינו בביטוי הקשה במשנה, "כָּלּ הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדּוֹק... בָאֲנָשִׁים תִּקָּצֵץ", והיא המהווה בסיס למחלוקת בית שמאי ובית הלל על אודות הבדיקות בין תשמיש לתשמיש. מה שעומד בפני בית שמאי כעת אינו אותם עקרונות שהעסיקו את שמאי בפרק הראשון – טהרת בת ישראל ומצוות פרייה ורבייה. כעת הדיון מתמקד ביחס לגירוי ולמיניות, בעיקר בכל הקשור לשמירה על טהרת רצון הגבר וקדושתו.
 

גבולות המיניות

החכם המצוטט בפתיחת הדיון על הוצאת זרע לבטלה והמחמיר בניסוחיו הינו רבי אליעזר בן הורקנוס, תלמיד מובהק של בית שמאי. בכך מתבהר ההיפוך בין שיטת שמאי בפרק ראשון לבין שיטת בית שמאי בפרק שני. כאמור, אין ליצור סייגים כדי לשמור על טהרת חפצים במחיר של ביטול חזקת הטהרה של בת ישראל ושל המשך קיומו של עם ישראל. לעומת זאת, יש להשתמש במצב הספק הנוצר בגין הופעת הווסת כדי לגזור סייגים שמטרתם שמירת טהרת הגבר בהקשר המיני. חובת הבדיקה בין תשמיש לתשמיש לפי בית שמאי איננה באה מתוך הרצון לקבוע את טהרת האישה או טומאתה כמו מהדאגה לקבוע גבולות לביטוי מיניותו של הגבר.

גם ההיפוך בין שיטת הלל בפרק ראשון לשיטת בית הלל בפרק שני קשור להתייחסות למיניות הגבר, אלא בכיוון ההפוך. לשיטת הלל שורש הקדושה של האיש ושל האישה הינו ביצירת מסגרת הלכתית המחמירה בשמירת טהרת הסביבה של האדם. על כן החמיר הלל בסייגים בפרק ראשון. לעומת זאת, בחיים האינטימיים של בני זוג אין ליצור כבלים הלכתיים למימוש רצונם אחד עם השני. יש לסמוך על הגבר – ועל האישה – שישמרו על טהרת נפשם גם כאשר הם מקיימים יחסי אישות יותר מפעם אחת בלילה מבלי להשתמש בדיני טומאה וטהרה לחסום אותם.

ברוח זאת של העמדת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל על שאלת הגבולות שיש לקבוע לגירוי המיני של בני הזוג מתייחסת הגמרא למשנה. מהמשנה, מציע רבי זירא, אפשר להסיק שמותר לקיים יחסי אישות יותר מפעם בלילה, אבל זה איננו נוהג ראוי ל"בעל נפש". על כך מגיב רבא, ומבטא בכך את מסקנת הגמרא - גם בעל נפש "בועל ושונה", ויש לפרש את הברייתא שממנה משתמעת גישה הפוכה כמתייחסת להחמרה בבדיקות בעניין הנגיעה בחפצי קודש וטהרות.