הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמוראים: רב שמואל ורבי יוחנן
ביאור הביטוי: "כתנאי"
נידה יא ע"א
במה אמרו דיה שעתה וכו'. אמר רב: אכולהו, ושמואל אמר: ל"ש אלא בתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה - דיין כל ימי עיבורן, דיין כל ימי מניקותן.
וכן אמר ר' שמעון בן לקיש: אכולהו, ורבי יוחנן אמר: לא שנו אלא בתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה - דיין כל ימי עיבורן, דיין כל ימי מניקותן.
כתנאי, מעוברת ומניקה שהיו שופעות דם ובאות - דיין כל ימי עיבורן, ודיין כל ימי מניקותן - דברי ר"מ,
רבי יוסי ור' יהודה ורבי שמעון אומרים: לא אמרו דיין שעתן אלא בראייה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
1.
מתברר שרב וריש לקיש [רבי שמעון בן לקיש] בדעה אחת ושמואל ורבי יוחנן חולקים – דעה שניה.
2.
הגמרא תולה את מחלוקתם במחלוקת תנאים:
יוצא שרבי מאיר סובר כשמואל ורבי יוחנן [כמובן שנראה לומר להיפך: שמואל ורבי יוחנן – האמוראים - סוברים כרבי מאיר - התנא]
ושאר 3 התנאים סוברים כרב וריש לקיש.
3.
רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ד הלכה ה:
מעוברת ומניקה וזקנה ובתולה שהגיע זמנם לראות שראו ראיה ראשונה דיין שעתן, ראו פעם שניה מטמאו' למפרע ככל הנשים כמו שביארנו ואם ראו הראשונה באונס אף בשניה דיין שעתן.
השגת הראב"ד:
מטמאות למפרע.
א"א הא דלא כהלכתא דקי"ל כר"י דאמר מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן.
יוצא שהרמב"ם פסק כשלושת התנאים יחד עם רב וריש לקיש.
3.1
והראב"ד פוסק כרבי יוחנן והוא לא מזכיר את התנא רבי מאיר ולא את האמורא שמואל.
4.
כסף משנה הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ד הלכה ה:
מעוברת ומניקה וכו'. משנה שם (נידה דף ז' ע"ב) ובמה אמרו דיה שעתה בראייה ראשונה אבל בשניה מטמאה מעת לעת ואם ראתה את הראשונה מאונס אף בשניה דיה שעתה ובגמרא (דף י' ע"ב) אמר רב אכולהו וכו'
ופסק רבינו כר"י ור' יוסי ור"ש לגבי ר"מ
הוא מסביר, שההלכה בברייתא היא כשלושת התנאים נגד רבי מאיר, וזה בודאי מקובל על כולם שהרי אפילו רבי יהודה בלבד הלכה כמותו נגד רבי מאיר, ועל אחת כמה וכמה כשמצטרפים אליו רבי יוסי ורבי שמעון.
4.1
המשך דבריו:
ואע"ג דרבי יוחנן סבר כר"מ
לכאורה הלכה צריכה להיות כרבי יוחנן – כי הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב, ומכיון שרבי יוחנן סובר כרבי מאיר יש לפסוק כרבי יוחנן וכרבי מאיר.
4.1.1
בפשטות, ניתן לומר שיש כאן הנחה מוקדמת שכללי הפסיקה נקבעים על פי הכללים שבין האמוראים ולא לפי הכללים שבין התנאים [שהרי במחלוקת התנאים יש לפסוק כרבים נגד רבי מאיר – היחיד].
4.1.2
כמו כן, מבוסס על ההנחה, שההכרעה שהלכה כרבי יוחנן נגד רב היא גם כשהם חלוקים כמי לפסוק ולא רק כשהם חלוקים בסברות עצמאיות שלהם.
4.2
המשך דבריו:
הא רב דהלכה כוותיה באיסורי לגבי שמואל סבר כוותייהו
אבל באמת - כך סובר ה"כסף משנה" - ההלכה צריכה להיות כרב, כי הוא חולק על שמואל, והכלל הוא שהלכה כרב באיסורים [שזהו תחום סוגייתנו].
4.2.1
וקשה מאד: הרי הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ובודאי כאשר שמואל ורבי יוחנן בדעה אחת. אבל כנראה ה"כסף משנה" מתכוון להמשך דבריו, שמכיון ש"רב" פוסק כשלושת התנאים נגד רבי מאיר לכן הלכה כמותו.
4.3
המשך דבריו:
ולא שבקינן רובא דתנאי למפסק כר"מ דיחידאה הוא
ועוד דלית הלכתא כוותיה לגבי חד מינייהו
וכיון דרב סבר הכי לא חיישינן לדרבי יוחנן בהא:
נראה שכוונת ה"כסף משנה" לומר שעיקר ההכרעה היא בגלל שלושת התנאים נגד רבי מאיר, ולגבי מחלוקת התנאים מתחשבים בפסיקות של "רב" ו"שמואל" ולא בדברי רבי יוחנן, ומכיוון שהלכה כ"רב", ובעיקר כשהוא סובר כרוב התנאים - לכן ההלכה הסופית היא כרב.
4.3.1
ונראה להוסיף בהסבר דבריו: ניתן לומר שההכרעה כרב נגד שמואל - באיסורים - היא הכרעה נקודתית שהכריעו בה רב אשי ורבינא – "עורכי הגמרא" [כפי הסברו המיוחד של הרב אברמסקי]. ולכן במקום שיש מחלוקת מפורשת בין רב לשמואל ההלכה נפסקה כרב אפילו אם מתנגש עם כלל אחר [שהלכה כרבי יוחנן נגד רב]
5.
נראה עד כאן: הרמב"ם [לפי הסבר ה"כסף משנה"] פוסק בעיקרון על פי כללי ההכרעה בין התנאים וגם על פי כללי ההכרעה שבין האמוראים [הלכה כרב נגד שמואל באיסורים] אבל לא משתמשים עם כללי ההכרעה שבין האמוראים מסוג של "בתראי" – שהלכה כרבי יוחנן נגד רב.
6.
לפי הראב"ד ברור, שהכלל המחייב בין האמוראים הוא הקובע בסופו של דבר, ולכן ההלכה תהיה כרבי יוחנן אע"פ שנובע מכך שההלכה כרבי מאיר נגד שלושת חבריו [בברייתא].
7.
המשך דבריו:
וכתב הר"י קורקוס ז"ל שיש הוכחה לפסק זה ממה שאמרו אחר כך כתנאי וכיון שאחר שהזכירו פלוגתא דאמוראי אמרו כתנאי משמע דאמוראי לא שמיע להו מן הך ברייתא
דאי הוה שמיע להו הל"ל הלכתא כפלוני
הילכך אפלוגתא דתנאי איכא למיסמך למפסק כרובא
[הערה: לא מצאתי את המקור של מהר"י קורקוס]
מהמהר"י קורקוס נלמד עיקרון חדש: בסוגייתנו קובעים את ההלכה לפי כללי הפסיקה שבמחלוקת התנאים. והסיבה היא, שלפי לשון הגמרא "כתנאי" משמע שהאמוראים לא נחלקו לפי מחלוקת התנאים, אלא הם נחלקו מדעת עצמם, ואם הם היו יודעים שתנאים נחלקו בדבר הרי שכל אחד מהאמוראים היה פוסק לפי התנא שדעתו כדעתו.
ולכן, כאילו מחלוקת האמוראים "מתבטלת", ודנים רק במחלוקת התנאים, ואז ברור שפוסקים לפי שלושת התנאים וכנגד רבי מאיר.
7.1
לפי דבריו יש פתרון לשאלה המפורסמת של הפרשנים: מה ההבדל בין הביטוי "לימא כתנאי" לביטוי "כתנאי". לפי דבריו נוכל לומר: "כתנאי" - מלמד שהאמוראים לא ידעו ממחלוקת התנאים [וזה כאשר מדובר שמחלוקת התנאים היא בברייתא ולא במשנה], ואילו הביטוי "לימא כתנאי" – לפי רוב הפרשנים - היא קושיה: אם האמוראים ידעו והכירו את מחלוקת התנאים מדוע הם חלוקים ביניהם ולא פסק כל אחד מהם לפי התנא שסובר כמותו.
8.
המשך דבריו:
וכ"ש דמתניתין סתמא קתני וטפי משמע דאכולהו קאי
הוא מוסיף נימוק לפסיקה כשלושת התנאים בברייתא - שכך משמע מ"סתם משנה" - משנתנו.
9.
הערה: יש גירסא בברייתא [ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קס], שרבי יהודה סובר כרבי מאיר ויש לקרוא את הברייתא כך:
כתנאי, מעוברת ומניקה שהיו
תלמוד בבלי מסכת נדה דף יא עמוד א
שופעות דם ובאות - דיין כל ימי עיבורן, ודיין כל ימי מניקותן - דברי ר"מ [ורבי יהודה],
רבי יוסי (ור' יהודה) ורבי שמעון אומרים: לא אמרו דיין שעתן אלא בראייה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
ולפי זה יוצא, שיש בברייתא 2 תנאים נגד 2 תנאים [ורק אם נאמר שהלכה כרבי יוסי "מחבריו" אז תהיה הלכה כרבי יוסי ורבי שמעון נגד רבי מאיר ורבי יהודה], ומסתברים יותר דברי הראב"ד שיש להכריע על פי האמוראים וממילא - כרבי יוחנן.
10.
המשך דבריו:
ושוב מצאתי בירושלמי שאמרו דר"י סבר כרב עכ"ל. ובכן נסתלק מעל רבינו מ"ש עליו הרב ראב"ד מטמאות למפרע אמר אברהם הא דלא כהלכתא דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן:
11.
וראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד קסא, שאפשר להסביר את פסקו של הרמב"ם כ"רב" בגלל סוגיות אחרות !
