הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "איבעית אימא"

נידה ג ע"א

 ואי בעית אימא, היינו טעמא דרבי שמעון: גמר סוף טומאה מתחלת טומאה; מה תחלת טומאה, ספק נגע ספק לא נגע - ברה"ר טהור, אף סוף טומאה, ספק טבל ספק לא טבל - ברה"ר טהור.
...
ואי בעית אימא, היינו טעמא דשמאי: הואיל ואשה מרגשת בעצמה. והלל - כסבורה הרגשת מי רגלים היא. ולשמאי - האיכא ישנה!
...
אי בעית אימא, היינו טעמיה דשמאי: דאם איתא דהוה דם - מעיקרא הוה אתי. והלל - כותלי בית הרחם העמידוהו, ושמאי - כותלי בית הרחם לא מוקמי דם. משמשת במוך מאי איכא למימר? אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך; רבא אמר: מוך נמי, אגב זיעה מכויץ כויץ; ומודה רבא במוך דחוק. ומאי איכא בין הני לישני להאיך לישנא? ."

1.
יש בגמרא כמה פעמים ביטוי שמעיד על הסבר אחר מההסבר שקדם לו, גם לגבי המחלוקת בין רבי שמעון וחכמים שמובאת בגמרא וגם לגבי ההסבר לדברי שמאי במשנתנו.

2.
מבלי לבאר את הסוגיה רק נאמר שרוב הפרשנים טוענים ששיטת הרמב"ם - בדרך כלל - היא לפסוק כ"איבעית אימא" האחרון.

2.1
כמו שמובא ב"משנה למלך" הלכות מקוואות פרק י הלכה ז:

ולפי מה שכתבנו ניחא דרבנו פסק כאבע"א דקיי"ל הלכתא כלישנא בתרא ולישנא בתרא ברייתא

הוא מבסס - כנראה- את הכלל שהלכה כ"איבעית אימא" כנובע מעיקרון רחב יותר, שהרמב"ם מכריע כלשון אחרון בש"ס.

3.
אם נאמר שמהלך הגמרא נקבע בבית המדרש של האמוראים משמע מכך, שמסברא הגיעו אל המסקנה בסוף דבריהם, ולכן ההלכה היא כ"לשון אחרון" [כאשר המושג "לשון אחרון" מתייחס לכל הבעת דעה אחרונה].

4.
ואם נאמר שהלכה כלשון אחרון רק כשמופיע על ידי הביטוי "איבעית אימא" הרי שברור שמסתמך על ההנחה שאת הביטוי המיוחד "איבעית אימא" כתב "עורך הגמרא" [בין אם זה רב אשי ובית דינו ובין אם זה נכתב על ידי חכמי הסבוראים - שאנו פוסקים לפיהם]. ובספרי הכללים מבחינים גם בין הביטוי "איבעית אימא" לביטוי "ואיבעית אימא" [באחד הפעמים בסוגייתנו יש שינוי גירסא מ"איבעית אימא" ל"ואיבעית אימא"]