הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "מאי שנא"

נידה ב ע"א

ומאי שנא ממקוה? דתנן: מקוה שנמדד ונמצא חסר - כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין בר"ה בין ברה"י טמאות. לשמאי - קשיא למפרע, להלל קשיא ודאי, דאילו מעת לעת שבנדה תולין, לא אוכלין ולא שורפין, ואילו
...
ומאי שנא מחבית? דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ. כל ג' ימים (הראשונים) - ודאי, מכאן ואילך - ספק. קשיא לשמאי"

1.
הגמרא למעשה מקשה ממשנה במסכת מקוואות על משנתנו. מדוע הפתיחה לקושיה איננה "ורמינהו". הביטוי "מיתיבי" לא מתאים כי אין כאן קושיה ממשנה/ברייתא על אמורא. אבל על קושי ממשנה על משנה יש לומר "ורמינהו" או "רמי". מדוע אם כן הגמרא משתמשת בביטוי "ומאי שנא"?

2.
ויש לומר: הביטוי "ורמינהו" אמנם מציג סתירה בדין בין שני מקורות תנאיים, ובעיקר - כאשר הסתירה היא מתנא מסויים על אותו תנא. ואילו הביטוי "ומאי שנא" מציג סתירה של עיקרון מסויים [עיקרון של "סברא"] שמובא במשנה אחת על עיקרון "הפוך" במשנה אחרת שעוסקת בנושא אחר, ופעמים רבות מדובר כשהקושיה היא מחלק אחר באותה משנה. בסוגייתנו הגמרא עצמה אומרת שהקושי מהמשנה במקוואות הוא גם על הלל וגם על שמאי - במשנתנו.

2.1
במילים אחרות ניתן לומר, שהביטוי "מאי שנא" מבטא קושיה מסברא [לפעמים הקושי הוא קושי לשוני של ניסוח דין וכד'] ולא "רק" ממקור אחר.