קץ האימפריאליזם
תמיד לב ע"א
"אמר להן: בעינא דאיזל למדינת אפריקי! אמרו ליה: לא מצית אזלת, דפסקי הרי חשך.
אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא!...
מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי, בעי למיעבד קרבא בהדייהו. אמרו ליה: אי קטלת לן - יאמרו נשי קטל, אי קטילנא לך - יאמרו מלכא דקטלוהו נשי!
אמר להן: אייתו לי נהמא! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא.
אמר להו: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא? אמרו ליה: אלא אי נהמא בעית, לא הוה לך באתרך נהמא למיכל, דשקלית ואתית להכא?
כי נפיק ואתי, כתב אבבא דמחוזא: אנא אלכסנדרוס מוקדון, הויתי שטייא עד דאתיתי למדינת אפריקי דנשיא, ויליפת עצה מן נשיא".
צריך להבין מהי החכמה הגדולה שלמד אלכסנדרוס מהנשים, וכי מה בכך שיפה השיבו לו?
ועוד, מדוע דוקא מנשים היה לו ללמוד?
אלא שכל תאוותו של אלכסנדרוס להמשיך ולכבש יותר ויותר. ולא שעה אל דברי הזקנים שיעצו לו לחדול, שרק אל הרי חושך הוא שועט.
ובבואו אל הנשים להלחם בהן ענוהו בפשטות: רצונך לכבוש? להראות גבורתך? אנו הנשים אין דרכנו בכך. בדמנו אין זורם הורמון הטסטוסטרון הדוחף אתכם הגברים לגאוות הנצחנות וההשגיות. הכי תנצח בלא מנוצח?! תוכיח עצמך בלא אתגר?!
להגיש לחם יודעות אנו, גם שמו נקרא עלינו: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל - בגימטריא היא אשתו" (בעל הטורים בראשית לט, ו), וכמפורש בשמות ב, כ-כא:
קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.
אלא שאתה אין רצונך בלחם כדרך כל הארץ, כי אם בכבוד השלטון בכסף וזהב.
אלא שכבוד מדומה זה, אפילו לאכילה אינו ניתן, וחיים אינו מוסיף.
ואין להקשות, הכיצד אמרו לו: "אי קטילנא לך - יאמרו מלכא דקטלוהו נשי", והלא: "אין דרכה של אשה לעשות מלחמה" (מסכת קידושין דף ב ע"ב).
אין להקשות כך, שכן "אשה, כלי זיינה עליה" (מסכתות יבמות דף קטו ע"א; ועבודה זרה דף כה ע"ב), ועובדא הוה, ואכן "קטלוהו", ונצחוהו – באמרי פיהן...
רק עתה הבין אלכסנדרוס וְהִפְנִים את כל מה שרמזו לו זקני הנגב, והוא חזר על עקבותיו לשוב לו לארצו.
"מטא לפתחא דגן עדן, רמא קלא: פתחו לי בבא! אמרו ליה: (תהלים קיח, כ) זֶה הַשַּׁעַר לַה' [צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ].
אמר להון: אנא נמי מלכא אנא, מיחשב חשיבנא, הבו לי מידי! יהבו ליה גולגלתא חדא.
אתייה תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה - לא הוה מתקליה.
אמר להון לרבנן: מאי האי? אמרי: גולגלתא דעינא דבישרא ודמא - דלא קא שבע.
אמר להו: ממאי דהכי הוא? שקלי קלילי עפרא וכסייה - לאלתר תקלא, דכתיב (משלי כז, כ) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ(ן) לֹא תִּשְׂבַּעְנָה [וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה]".
עתה הובהר לו שבשער הכבוד האמיתי – רק צדיקים יבואו בו, לגן עדן.
ועדין סבור היה שכמלך אדיר, מעלה יש בו, ודרש את גמולו.
אלא שאת דמות גולגלתו הוא נתנו בידו, וכל זהבו וכספו אינם בעיני הבשר שלה כלום, שהרי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה. ומשום תאוות הממון הלזו אמרו: (קהלת רבה פרשות א, יג; וג, י) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו".
ואין עיניה של אותה גולגולת נעצמות אלא בעפר, עפר הקבר.
כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט).
תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו (תהלים קמו, ד).
ביום ההוא אבדו כל תאבותיו, כלא היו.
"תנא דבי אליהו: גיהנם למעלה מן הרקיע, וי"א - לאחורי הרי חשך".
עתה הוא הבין, הגיהנם שולט במי שחפצו לנסוק אל למעלה מן הרקיע. במי שתאוותו לכבש לאחורי הרי חשך.
"תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב, יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי".
מסיימת הגמרא,
שמא תאמר, הואיל והתאווה כה רעה היא. והתאווה לכבוד סופה ירושת הגיהנם.
שמא גם התאווה לידיעת התורה מגונה היא, וראוי להצטנע בה?
על כך התשובה,
"אין כבוד אלא כסף וזהב" (בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עג) – כָּבֹד חסר ומדומה.
אבל: "אין כבוד אלא תורה" (מסכת אבות ו משנה ג) – כָּבוֹד מלא ואמיתי.
שכל העוסק בתורה,
אפילו רק בלילה, כי ביום עסוק הוא,
אפילו רק בלילה, כאשר חושך תאוות הכבוד היא המניעתו.
אף על פי כן:
"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
ופניו ילכו אל נוכח פני ה'.
