אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"מועל אחר מועל במוקדשים"
הפיכתו של ארון קודש לארון ספרים
מעילה יט ע"ב
בעיר ברלין שבגרמניה, התקיימה - למרבה ההפתעה - לפני כמאה שנים קהילה חסידית ולה בית כנסת. אותה קהילה אף גדלה במשך הזמן, ועם השנים נתרמו לבית הכנסת שלה, כמה וכמה ספרי תורה, ונוצר מצב שארון הקודש בו היו מונחים הספרים עד כה, כבר היה קטן וצר מהכיל את כל ספרי התורה. ישבה הנהלת הקהילה על המדוכה, והגיעו להחלטה כי כיון שסביב הארון ישנו עוד ארון גדול יותר,שנעשה במקורו לנוי, הרי שניתן לסלק את הארון הפנימי, ולהתחיל להשתמש בחיצוני - הגדול יותר, כמשכן לספרי התורה. "בארון הישן נשתמש לאכסון ספרי קודש, כחומשים וסידורים" - היה מי שהציע, אבל גם גרר אחריו ויכוח מיידי, מאחר שכידוע ניתן רק להעלות בקודש ולא להוריד, וכיון שהארון שימש עד כה ספרי תורה, הרי לכאורה העברתו כדי להעמיד בו חומשים וסידורים שאין קדושתם כקדושת ספר תורה, הרי היא הורדה בקודש, ושמא הדבר אסור.
פנתה הנהלת הקהילה לאחד מגדולי העיר בימים ההם, הוא הגאון רבי דוד צבי הופמן, וביקשה את חוות דעתו ההלכתית, האם ניתן להפוך את ארון הקודש הישן לארון ספרים או שמא לא.
הגרד"צ (שו"ת "מלמד להועיל" אורח חיים, יח) האריך מאוד בשאלה זו שהדים לה כבר בספרות הפוסקים מזה דורות, עד שהעמיד את ליבה של השאלה על המבואר בסוגייתנו. לפנינו אמרו במשנה כי אין מועל אחר מועל במוקדשים - וכלומר שאם אחד מעל בהקדש הרי ההקדש יוצא לחולין, ואם יבוא אחר וישתמש בו כעת, הרי אותו אחד אינו מועל, שהרי משתמש בהקדש שיצא לחולין - מלבד בהמה וכלי תשמיש, שאלו יש בהם מועל אחר מועל. ולכך אם בא אחד ורכב על בהמת הקדש, הרי הוא מועל, אך במעשהו אינו מוציא הבהמה לחולין, ולפיכך אם יבוא חברו וירכב עליה - אף הוא מועל בה, וכן הלאה. והוא הדבר בכלי תשמיש - כגון כוס של הקדש, שיש בה מועל אחר מועל.
והנה בהלכות ספר תורה (י, ד) מחלק הרמב"ם בין תיק שהוכן לספר התורה (דוגמת התיקים של ספרי התורה הספרדיים) וספר התורה הונח בו, שאסור לזורקו ורק אם ישבר יש לגונזו, לבין רימוני כסף וזהב הנעשים לכבוד התורה, שהם קודש ואינם יוצאים לחולין אלא אם מוכרם כדי להעלות בקדושתם - כגון לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש. והנה עמדו האחרונים (ראה "חתם סופר" אורח חיים, לח), בטעם ההבדל - מה בין תיק הספר תורה שאין לו פתרון אלא גניזה ומשמע מהרמב"ם שאי אפשר למוכרו, לבין רימוני הכסף והזהב שניתן למוכרם כדי להשתמש בדמיהם לקדושה מעולה יותר.
ותירצו שהוא החילוק כבסוגייתנו, אם יש בהם מועל אחר מועל או אין בהם. והיינו שכן כפי שכלי תשמיש של מוקדשים - ככוס זהב של הקדש יש בה מועל אחר מועל, הרי הוא הדבר תיק של ספר תורה שנחשב ככלי שרת של מוקדשים - ולפיכך יש בו מועל אחר מועל ואינו יוצא לפדיון על ידי מכירה. מה שאין כן ברימונים הנעשים לנוי ספר התורה - שאין בדוגמתם בהקדש, והרי אם כן לא מצינו במקדש שיש בהן מועל אחר מועל, ולפיכך גם יש להם פדיון על ידי מכירה.
אמנם הראב"ד חולק על הרמב"ם בדין זה, ולשיטתו גם תיק של ספר תורה יוצא לחולין על ידי פדיון. והנה לארון הקודש יש לכאורה אותו דין של תיק ספר התורה - שהרי הוא כלי הנעשה לשרת את הקודש, ולפיכך נמצא כי מכירתו או פדיונו יהיו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד - שלרמב"ם דינו ככלי שרת שיש בו מועל אחר מועל ואין לו פדיון, ולראב"ד אף תיק כזה אינו ככלי שרת, ואין בו מועל אחר מועל ויש לו פדיון על ידי מכירה.
אלא שהגרד"צ מוסיף, כי יתכן שבמקרה זה - כאשר מדובר על ארון הקודש שנעשה לצורך שימושם של כמה ספרי תורה - בשונה מתיק ספר התורה שנעשה לשימוש ספר תורה אחד בלבד, אם כן יתכן שגם הרמב"ם יסבור שאין דינו ככלי שרת שאין לו פדיון אלא ככלי העשוי לנוי - דוגמת רימוני ספר תורה, שיש להם פדיון לצורך העלאתם בקודש.
הוא מוסיף כי יש לצרף לסברא זו גם את הנקודה שאין ארון הקודש מחזיק את ספרי התורה באופן ישיר, מאחר שהם עטופים במעיל, ולפיכך נחשב הארון כתשמיש דתשמיש של ספר התורה ודינו קל יותר.
ולפיכך העלה הגרד"צ כי כך יעשו בני הקהילה: תחילה יחללו את ארון הקודש הישן על מעות - בהם ייקחו את ארון הקודש החדש (כדי לא להורידם בקודש), ולאחר מכן יוצא ארון הקודש הישן לחולין כשיטת הראב"ד - שיתכן שגם הרמב"ם מודה לה ככל הנוגע לארונות הקודש שלנו (בצירוף סניפים נוספים להקל), ואז יוכלו להשתמש בו על כל פנים כארון לספרי קודש.
