אור לציון
הרב יהודה זולדן

חרישה וזריעה בשבת ובשביעית בארץ ישראל

סדר המלאכות במשנה הוא: "הזורע והחורש". בגמ' נאמר ש"תנא בארץ ישראל קאי". בא"י קודם זורעים ואח"כ חורשים. רש"י (ד"ה בא"י) מסביר שבארץ ישראל האדמה קשה יותר, ועל כן יש לזרוע ואח"כ לחרוש. אמנם, בתלמוד ירושלמי- תלמודה של ארץ ישראל, הסדר הפוך מהכתוב במשנה: "החורש הזורע" (ירושלמי, שבת ז, ב). נראה שאף בארץ ישראל, מקומות מקומות יש. באזור הררי, שם האדמה קשה, זורעים ואח"כ חורשים, ובאזור מישורי, חורשים ואח"כ זורעים (ידידיה כהן, כרם היה לידידי, עמ' 176).
ר' עובדיה מברטנורא (משנה שבת ז, ב ד"ה הזורע), כותב שאכן עיקר ההבחנה היא בין קרקע קשה לרכה, והחידוש הוא: "שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח"כ חזר וחרשו, מחייב אחרישה שניה משום חורש". לפיו, חורשים פעמיים. לפני הזריעה ואחריה, והחיוב הוא על החרישה השניה. המנחת חינוך (מצוה לב, מוסך השבת, חורש, אות א) סובר אף הוא שבא"י חורשים פעמיים, וחייב גם על החרישה השניה. הוא מקשה מדוע הרמב"ם (הל' שבת ז, א; ח, א) לא כתב כן מפורשות, שעל חרישה שניה חייב גם כן "וצריך ללמדנו גם דינים הנוהגים בארץ ישראל, ובפרט דמלמדנו דינים הנוהגים בימי הבית השלישי תובב"א, ומכל שכן דינים הנוהגים עתה?". לפיו, בכך שהרמב"ם כתב שחורש חייב, אין סדר החרישות משנה, וחייב בכל פעם. אמנם המנחת חינוך (שם, זורע אות ב), מסביר שאין הכרח שהרמב"ם יסבור שחייב על חרישה שניה אלא על הראשונה בלבד, והחרישה שאחרי היא חלק מהליך הזריעה והיא תולדה של זורע כדברי רש"י (בפסחים מז ע"ב ד"ה ושביעית) הכותב: "דעובר משום שדך לא תזרע, וחורש תולדה דזורע, כגון חורש לכסות את הזריעה". אלא שעל רש"י שאל המנחת חינוך: "איני יודע מי דחקו לרש"י לפרש כן ...ומנ"ל לרש"י דחרישה כדי לכסות הוי ליה תולדה דזורע". לפיו, חיפוי זרע הוא פעולת זריעה ממש, ולא תולדה, גם באשר לאיסור כלאים וגם לשביעית, "וצ"ע דברי רש"י ז"ל".
דברי רש"י הללו, אמורים ביחס לשנת שמיטה. מדוע בשנת שמיטה, חרישה שאחר הזריעה היא תולדת זריעה?
הרב שאול ישראלי ("על חרישה וזריעה, אבות ותולדות", חוות בנימין, שער א, סי' ה) כותב שדברי הגמרא: "תנא בא"י קאי" אינו נועד ללמדנו שיש חרישה גם לאחר זריעה. אלא לומר שבדרך כלל החרישה היא לפני הזריעה והיא עיקר מלאכת חורש. ובא"י החרישה שלפני הזריעה היא הכנה, והיא תולדה של חורש, והחרישה שלאחר הזריעה היא עיקר מלאכת חורש. הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי או"ח א סימן רח, ב) מתרץ שרש"י (בפסחים שם) מסביר את האמור במשנה במכות (פ"ג מ"ט): "יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשים, וכלאים בכרם, ושביעית ביום טוב, כהן ונזיר אבית הטומאה". ומאחר ואין מלקות על חרישה בשביעית, אם כי לחלק מהראשונים יש בכל זאת איסור בדבר, כתב רש"י שהוא חורש כדי לכסות את הזרעים, וזו תולדת זורע.
הרב נחום רבינוביץ' (יד פשוטה על רמב"ם הל' שמיטה ויובל, עמ' ז), מסביר שאיסור זריעה בשביעית נאמר בתורה "שדך לא תזרע" והוא המקור לכל העבודות שנעשות באדמה. גם הרמב"ם מכנה אותם: "עבודת הארץ", והן כוללות חרישה, עידור, זריעה, זיבול וחיפוי, אך בשבת נחשבות כל הפעולות הללו ודומיהן למלאכות נפרדות. על כן, בשבת חרישה אחר זריעה נחשבת לחורש, ואילו בשביעית לתולדת זורע.
נראה לומר עוד, שהמשנה עוסקת ב"סידורא דפת" בארץ ישראל, אך היא איננה עוסקת בהגדרת המלאכות. פעולה סתמית של "ריפוי ארעא" היא חרישה. אם לאחר מכן נזרע דבר מה באדמה, החרישה שאחרי הזריעה, חיפוי הזרע, היא תולדה של זורע, מאחר והיא משלימה את הליך הזריעה. רש"י בפסחים הביא זאת כדוגמא למצב בו יתחייב משום זורע, על מנת להסביר כיצד אדם עושה פעולה אחת של חרישה בקרקע, ומתחייב בשמונה לאוים שונים. כיון שמדובר בלאו הקשור לשנת שמיטה הנוהגת רק בארץ ישראל, ומאחר שאין לוקים על חריש בשמיטה, כתב רש"י שהלאו בהלכות שמיטה עליו עובר אותו אדם הוא חרישה לאחר זריעה, והיא אכן תולדת זורע, ומה גם שבארץ ישראל כך נוהגים, לזרוע ואח"כ לחרוש. אך אם באמת זרע באדמה לפני חרישה, ואח"כ חורש, מאחר וזו החרישה הראשונה, על אף שהוא מסייע כבר לזריעה, בכל זאת עיקר הפעולה היא החרישה, ולכן חייב משום חורש, וזו כונת המשנה המלמדת על ל"ט מלאכות שבת.

יוצא לאור על ידי: מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, בשיתוף מכון "משפטי ארץ", עפרה
המערכת: הרב אברהם גיסר -מכון "משפטי ארץ", עפרה
הרב יהודה זולדן – ישיבת ההסדר נוה דקלים- גוש קטיף
אלחנן גלט- מרכז ישיבות בני עקיבא בישראל, רמות שפירא
בסוגיות: ארץ, מדינה, צבא, ומקדש