הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים והתנאים: "תנן"; "תניא"; "רבי מאיר"; "רבי שמעון"

מעילה כב ע"א

דתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ....
 

מהביטוי "תנן" משמע, שמדובר במשנה. למעשה מדובר בברייתא, כי אין משנה כזאת [ראה ב"מתיבתא",הערה ב, שמביא מהתוס' במסכת חולין דף יד עמוד א, שאין לגרוס "דתנן"] ואילו הרמב"ן והרשב"א סוברים, שעיקר דברי הברייתא מבוססים על דברי משנה, הרי ציטוט הברייתא נפתח בביטוי "דתנן" ולא "דתניא".

חידושי הרמב"ן מסכת חולין דף יד עמוד א:

ה"ג דתנן הלוקח יין מבין הכותיים. ולאו מתני' היא כולה אלא בריתא היא, דבמתני' לא מסיים בה דברי ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי, ומיהו אורחא דתלמודא בהכי דכל בריתא דאית לה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן.

ונסביר:

משנה מסכת דמאי פ" ז מ"ד:

[ד] הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני מחל ושותה:

המשנה זהה למשנה שמובאת ב"דתנן..." בסוגייתנו. משנתנו [או הברייתא] זהה לרישא של דברי רבי מאיר, ובמשנתנו [בברייתא] מתווספת המחלוקת של שאר התנאים על רבי מאיר.

 ברייתא כזאת "נוצרה" במקורה כהמשך וכהשלמה ישירה למשנה מסויימת ולא נאמרה בפני עצמה. לכן היא מוגדרת כ"תנן" [כמשנה].
מה החשיבות בהבחנה בין משנה לברייתא? כאשר מקשים על סתירה בין משנה לברייתא הקושי הוא באופן, שנצטרך להכריע כאחד מהם להלכה [בדרך כלל יש עדיפות לנאמר במשנה] ואילו כשמקשים בין משנה למשנה אחרת( הרי עיקר הקושי הוא על רבי יהודה הנשיא) כיצד כתב שתי משניות סותרות. במקרה כזה יש למצוא תרוץ ענייני כדי ליישב את הסתירה. אין להסתפק בתרוץ "טכני" [תרוץ טכני, כגון, "משנה" מול "ברייתא"].

יש להוסיף: דברי הרמב"ן, כנראה, מתאימים רק למקרים, שבהם הקטע המצוטט בגמרא ונראה כברייתא זהה לדעת רבי מאיר במשנה. רבי יהודה הנשיא אמנם נתן "מעמד" שווה לברייתא כמו למשנה, אבל הוא סתם את המשנה עצמה כרבי מאיר כדי לפסוק כמותו, אף על פי שבברייתא [שהיא למעשה המשנה ה"מקורית"] חולקים עליו שלושת חבריו. לפי זה מובן מדוע התוספות מבהירים בסוגייתנו, שקושיית ריש לקיש היא דווקא מדברי רבי מאיר.

יש לזה משמעות רחבה מאד. כעיקרון הכלל הוא ,שההלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר. וכן הלכה כרבי יוסי נגד רבי מאיר, אולם בין רבי שמעון לרבי מאיר אין כלל, הקובע כמי תיפסק ההלכה.

תוספת:

יש פרשנים, המסבירים, שלכל אחד משלושת התנאים (רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון) יש שיטה עקבית בהלכה. באופן כללי רבי מאיר ורבי שמעון הולכים אחרי המחשבה והרצון ורבי יהודה הולך אחר המעשה הגלוי והנראה. וכך מסבירים את שיטתם בגמרא המפורסמת [מסכת שבת דף לג] אודות יחסם של שלושת התנאים הללו לשלטון הרומי. דברי רבי שמעון גרמו לרומאים לרדוף אותו [ה"סיפור" של המערה ול"ג בעומר].

בסוגייתנו לפי רש"י מדובר באותה ברייתא. במחלוקת בדין "יש ברירה" היה ראוי, שרבי יהודה ורבי שמעון לא יהיו בעלי אותה דעה. הרי שיטת "יש ברירה" מדגישה, שהולכים לפי הנסתר שיתברר בעתיד. זה מתאים כעיקרון לגישת רבי שמעון ולא לפי הגלוי בזמן הנוכחי  מתאים כעיקרון לגישת רבי יהודה. ]

רבי מאיר ורבי שמעון עומדים במרכז השבוע הנוכחי של הדף היומי. יום ראשון (יד באייר יום פטירתו של רבי מאיר ולג בעומר – יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי).

ובסוגייתנו נאמר, [לפי רש"י] שהם חלוקים על רבי עקיבא, ללמדנו שבספירת העומר מתו תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. אבל היה מותר לחלוק. [בהתאם להסברים שהבאנו לעיל].

ניתן לקשר את כל הנ"ל גם ל"פסח שני" שתואם (מבחינת התאריך) את ה"הילולה" של רבי מאיר. מי הקריב "פסח שני"? מי שבאונסין לא הקריב פסח ראשון. זאת אומרת, שמתחשבים ברצון האדם ובכוונתו ולא בתוצאה הפיסית הגלויה, שהוא לא הקריב פסח ראשון בזמנו והיה ראוי לעונש כרת. זה מתאים לגישת רבי מאיר [ורבי שמעון].