הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "מאי שנא"; "הכא במאי עסקינן"

מעילה כ ע"א

מתני'. נטל אבן או קורה של הקדש - הרי זה לא מעל.
נתנה לחברו - הוא מעל, וחברו לא מעל. ...
גמ'. מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו? אמר שמואל: בגזבר המסורות לו עסקינן.

1.
יש מחלוקת בין הראשונים מיהו הגזבר, זה שנטל את האבן מההקדש [רש"י] או זה שקיבל את האבן [הרמב"ם].

2.
רמב"ם הלכות מעילה פרק ו הלכה ז:

אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו, ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל, ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש, הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות כמו שביארנו וכל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ ונתנה לחבירו שניהם מעלו. א"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים.+

3.
כסף משנה הלכות מעילה פרק ו הלכה ז:

אמרו חכמים שנוטל אבן וכו'. בפ"ה דמעילה שם תנן נטל נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובגמרא ומ"ש הוא ומ"ש חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, ומשמע לרבינו דכי פריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו היינו לומר דכשם שהוא מעל היה ראוי לומר חבירו מעל ג"כ ואוקמוה בגזבר המסורות לו הא בשאר כל אדם שניהם מעלו. ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פ"ה דמעילה וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. והוקשה לרבינו דכיון דקי"ל אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם ולכך העמידה במועל בזדון, וק"ל א"כ אמאי דחיק גמרא לאוקמיה בגזבר לישני דהב"ע בשוגג דאין בו מועל אחר מועל.
ואפשר שטעמו של רבינו משום דהא לא איצטריכא לתנא לאשמועינן הכא דהא אשמעינן לעיל בההוא פירקא. ובענין מה שהעמידה בגזבר המסורות לו מפרש רבינו דקאי למקבל האבן או קורה לפי שלא נהנה בנתינה זו שנתן לו שתחת ידו היתה קודם שיתננה לו.
אבל רש"י פירש מ"ש דכי נטלה הוא לא מעל ומ"ש דכי נתנה לחבירו מעל בגזבר המסורות אותו אבן או קורה עסיקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנו לחבירו הרי שיצאו מרשות הקדש לחול עכ"ל.
והראב"ד כתב ונתנה לחבירו שניהם מעלו א"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה וכו'. טעמו מפני שהוא מפרש דכי

4.
הביטוי "מאי שנא... ומאי שנא.." מלמד ששני הדינים או שני המצבים שווים בדינם - לפי המקשן.

4.1
והנחה זאת נשארת נכונה - מבחינת הדין, וכך לפי הרמב"ם: "... שניהם מעלו", כי - כעיקרון - אין הבדל בין הנותן לבין המקבל כשמדובר ב"כל אדם", ולא בגזבר - אם מדובר במזיד.

5.
כמו כן נעיר על הביטוי "אמר שמואל: בגזבר המסורות לו עסקינן". העלינו כבר השערה שהביטוי "עסקינן" כשמופיע בסוף משפט פירושו "תוספת" אוקימתא לאוקימתא אחרת "נסתרת". וזה מתאים לשיטת הרמב"ם – כפי שהסברנו לעיל.