ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת מעילה דף יח

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

אמצו נא היטב את זיכרונכם: האם מישהו מכם טעם פעם בהסתר מאכל קדוש שממש לא היה אמור להגיע לפיו? * הריח במקרה קצת קטורת שהיתה מיועדת לבורא עולם ולא לו? * השתמש בקרדום בית-מקדשי ועשה אותו קרדום לחפור בו? * אם כן – הישמרו לנפשכם: עבירות אלו אינן נמחקות לעולם, ולא חלה עליהן כל התיישנות * הדף שיגרום לנו לרעוד

מי שממש ממש נהנה מההקדש (בשווי יותר מפרוטה), אפילו אם לא הרס כלום, והחזיר הכל למקום בלשכה בלי שבכלל שמו לב – לדעת רבי עקיבא הוא נחשב מועל מהסוג הגרוע ביותר, וישלם על כך ביוקר. לדברי חכמים, לעומת זאת, בחפצים שעצם השימוש הרגיל בהם פוגם אותם, אין העבריין נחשב כמועל בקודש עד שיפגום בפועל את הכלי על-ידי שימושו, ויפחית את ערכו לפחות בפרוטה. בעצמים קדושים מהסוג שאין השימוש פוגם בהם, לעומת זאת, יחשב כמועל גם משתמש שלא פגם בכלים כלל וכלל.

כך, לדוגמא, אשה שלא הצליחה לעמוד בפיתוי, ונטלה מאוצר המקדש שרשרת נאה לכבוד החג ("זה גם המקדש שלי, לא רק של א-לוהים, וחוץ מזה, הוא הרי רצה שנשמח בפסח, לא?"), מיד כשענדה אותה הפושעת – היא מעלה. כך גם אם בעלה ביקש לשתות את הקפה שלו דווקא בכוס הזהב של המקדש שבה משקים את הקרבנות לפני ששוחטים אותם – גם אותו ישחטו גזברי המקדש, לפחות מבחינה ממונית, ברגע שיגלו שהוא השתמש בכוס הציבורית הזאת לענייניו הפרטיים. לעומת זאת, אם הזוג החצוף לא הסתפק בכך, ונטל גם את מדיו של אחד הכהנים ("זה יפה עליך, מוישל'ה. למה אין כזה ללוויים?") למלתחתם הפרטית, הם ישלמו על כך בקרבן ובמיטב כספם רק החל מהרגע בו יישחק הבגד או ידהה, כך שייאבד מערכו לפחות פרוטה.

הוא הדין גם בקרדום שהעלימו מלשכת העצים על מנת לחפור בו קצת ("תאמין לי, יענקל'ה, שלא אכפת להם שתעבוד בזה קצת בגינה. היא מאוד מוזנחת") – לא מעל היענקל'ה עד שיפגום את הקרדום המקודש בשווי של לפחות פרוטה. כך גם מי שמרבה לתלוש את צמר כבש החטאת שלו, כך שכאשר נפסל הכבש בשל מום אחר שהוטל בו, איש לא חפץ לקנותו מרוב כיעורו (מה לעשות? הוא כבר היה קרח לגמרי. בלי שערות הוא שווה הרבה פחות. ככה זה גם אצל בני אדם) – נחשב התולש כמועל מכיוון שזהו פגם משמעותי. ואולם, אם השתמש לענייניו הפרטיים בכבש שכבר מת (כשכעת השימוש כבר איננו פוגם בו. מצבו הנוכחי כה קשה, עד שכמעט בלתי אפשרי לפגום בו מעבר למה שהוא כבר פגום), עליו לשלם טבין ותקילין גם אם לא פגם בו כלל וכלל.

אם מישהו מעל רק מתוך מילוי דרישה או בקשה של אדם אחר, כמו לדוגמא אם מְפקד המשמר הלוויי שלו פקד עליו: 'לך תהנה מהקטורת. תריח, תנוח בצל, העבירה עלי' – העבירה אכן על המפקד. במקרה כזה המפקד יודח אפילו אם הוא סמח"ט בחטיבה מרכזית מסויימת.

גם אם המועל ניסה לחלק את האחריות בינו לבין חברו ("תאכל, תאכל, מה אכפת לקדוש ברוך הוא אם אתה תאכל בשווי חצי פרוטה ואני בחצי פרוטה?"). או מועל מתוחכם אף יותר שנתן לארוסתו להתבשם בשווי זה מריח הקטורת (בשל העובדה שנעתרה לחיזוריו), ואכל בעצמו באותה הזדמנות חתיכה קטנה, ממש בלתי נראית, מלחם הפנים (אפילו שעדיין לא הגיע זמן החלוקה, והוא בכלל לא כהן).

ובכן, ממש כמו במקרה תנ"כי מוכר אחר, שרק נרמוז שהיו מעורבים בו אדם אחד, אשה אחת ונחש ערמומי, גם בנידון דידן עתידים כל המעורבים בפשע לתת על כך את הדין. יתרה מכך: המעילה בקודש נחשבת כה חמורה, עד שגם אם בין שני מעשי הפשע שונים של הנאה מההקדש או אכילתו, שביחד הגיעו לשווי פרוטה, מפרידות עשרות שנים – הן יצטרפו, ומי שביצע זאת ייענש במלוא חומרת הדין. במקרה כזה לא חלה התיישנות על העבירות. ראו הוזהרתם.