סוד החיוּת של רשב"י / הרב דוב ברקוביץ

מעילה יז ע"א-ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מה לסיפור ניסים במהלך סוגיה הדנה בצירוף של שיעורים? עיון בעומק ההלכות חושף את הסוד – גם הטומאה יונקת משורש החיוּת

כהרגלנו מדי שנה, נעסוק בתורתו של רבי שמעון בר יוחאי בשבת שלפני ל"ג בעומר, שהינו על פי המסורת יום ההילולה שלו. הדפים הנלמדים השבוע במסכת מעילה במסגרת לימוד הדף היומי מספקים חומר עשיר על אודות פנים מעניינות בתורתו ובמידותיו.

נפתח בסיפור העוסק בגזרות השמד של הרומאים: "שלא ישמרו את השבת, שלא ימולו את בניהם ושיבעלו את הנידות". הגזרות שעליהן מדובר ושאותן הצליחו חכמי ישראל לבטל לבסוף ניתנו בדורו של רבי עקיבא, רבו של רשב"י.

בחלק הראשון של הסיפור חכם בשם רבי ראובן בן איסטרובלי מתחזה לאציל רומאי, ומצליח לבטל את הגזרות בטענה שביטול המלאכה ליום אחד ומילת הבנים רק מחלישים את "האויב", ואיסור בעילת נידות הקיים אצלם ממעיט את מספר ילדיהם. אך זהותו האמיתית נחשפת והגזרות חוזרות על כנן. "אמרו (החכמים), מי ילך לנו ויבטל הגזרות? ילך רבי שמעון בר יוחאי שהוא מלומד בניסים".

חכמים מבקשים לצרף גם את רבי אלעזר ברבי יוסי למשלחת, אך רבי יוסי מוחה מתוך היכרות קרובה עם הטמפרמנט של חברו. מסוכן ללכת בדרך ארוכה עם רשב"י; האש שבתוכו עלולה לפרוץ ולצרוב כאשר יקפיד על חברו לדרך מסיבה כלשהי. והנה, בדרך נשאל רבי אלעזר שאלה הלכתית, וניזוק מהקפדתו של רשב"י על כך שענה במקום להפנות את השאלה אליו.

כאן הסיפור מגיע לשיאו:

יצא לקראתו (השד) בן תמליון (ואמר), "רצונכם אבוא עמכם?". בכה רבי שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא (הגר בבית אברהם), נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת - יבא הנס מכל מקום (אפילו בעזרת שד). קדים הוא על בברתיה דקיסר (השד הקדים ונכנס לגופה של בת הקיסר). כי מטא התם (כשהגיע רשב"י לשם) אמר: בן תמליון, צא! בן תמליון, צא! וכיון דקרו ליה נפק, אזל (כיון שקראו לו לצאת, יצא והלך לו). אמר להון (אמר להם הקיסר): שאילו כל מה דאית לכון למישאל (שאלו כל מה שיש לכם לבקש). ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו (והכניסם לאוצר המלך שייקחו כל מה שירצו). אשכחו ההוא איגרא שקלוה וקרעוה (מצאו אותו מסמך שבו נכתבו הגזרות, קרעו אותו ונתבטלו הגזרות).
 

חיות מצטרפת

כדי לעמוד על פשר הסיפור ועל מה שהמספר מבקש לספר על דמותו של "המלומד בניסים" יש להבין את הקשרו ההלכתי. משניות הפרק מהוות דוגמה יפה לתופעה שהתייחסתי אליה לא פעם – רשימה של הלכות מתחומים שונים הערוכות יחד על ידי שימוש במטבע לשון אחיד.

במקרה שלפנינו השאלה החוזרת בדוגמאות השונות נוגעת ב"שיעורין" (המידות המינימליות) הנדרשים לקיים מצווה (כמו אכילת כזית מצה בליל סדר פסח) או לעשות עבירה (כמו לאכול אוכל בגודל של "כותבת", תמרה גדולה, ביום כיפור). האם מותר לצרף שתי פעולות יחד כאשר בכל אחת אין "שיעור", אבל בצירופן יש שיעור? בכל חמש עשרה הדוגמאות חוזר הביטוי "מצטרפין" או "אין מצטרפין". למשל, "כל האוכלים (המאכלים) מצטרפין זה עם זה" לחייב אדם אם אכל ביום כיפור כמה סוגי אוכל שבצירופם היה גודל של כותבת.

הסיפור על רשב"י, השד ובעל הקיסר מופיע בדיון על משנה שבה נאמר שלגבי טומאה שמקורה בשרץ מת, "דם השרץ והבשר מצטרפין זה לזה" (לטמא אדם שנגע בהם כאשר יחד היו בגודל של עדשה). רבי יהושע מסביר שהשיעור המטמא זהה בבשר השרץ כמו בדם השרץ, ושאותו סוג טומאה מתהווה בנגיעה בהם; אבל כאשר שני דברים ששיעורם ו/או טומאתם שונים, אין לצרף אותם.

נדמה שמטרת העריכה שראתה לנכון לשבץ את סיפורנו בהקשר זה היא ליצור זיקה בין הרומאים לבין דימוי "השרץ" וטומאתו. אך הנמקה זו אינה ממוקדת דיה, שהרי ההקשר המדויק הוא בהבחנה שבין הדם לבשר, והשאלה העומדת במרכז המשנה, כמו במשניות הפרק כולו, היא שאלת "הצירוף". כיצד כל זה קשור לפלאי רשב"י?

כדי לפתוח שער למעמקי הדיבור התלמודי יש צורך להרחיב עוד את הקשרו ולהתייחס לדברים שנאמרו על אודות כוחות החיות והצמיחה בבריאה במשניות שבפרק הקודם. שם נפסק שאם אדם הקדיש בור מלא מים או שובך מלא יונים, הבור והשובך – וגם תכולתם – קדושים והנהנה מהם מועל. אבל אם אדם הקדיש בור ואחר כך נתמלא במים או שובך ואחר כך הוכנסו בו יונים, רק הבור והשובך שייכים להקדש היות שרק הם הוקדשו בפה.

ועוד נפסק שם שלעומת המצב בחפצים דוממים, בצומח ובחי ההלכה שונה. אם אדם הקדיש תרנגולת, גם היא וגם ביצתה מוקדשות והנהנה מהן חייב במעילה, למרות שבשעת ההקדשה הביצה עדיין לא הייתה בעולם. וכן בצומח, בשדה ובכל אשר גדל בו. היש הדומם הוא סטטי; החיות שבו אינה נמצאת בתהליך של השתנות והתהוות (אם לא נתייחס לרמה המולקולרית של החומר). אך החיות שבחי ובצומח הינה דינאמית ותהליכים של מימוש החיות בהתהוות חיים חדשים מתרחשים בהם כל העת. הגידול והצמיחה, על אף שהם עתידיים, קיימים בפוטנציה גם בהווה. על כן נדר ההקדש תקף גם לגבי העשוי לצמוח מתוכם.
 

התרחבות בשורש החיים

על רקע העיקרון של כוח הצמיחה בחיות נערך הדיון על "צירוף השיעורין" בפרקנו. את חמש עשרה הפסיקות יש לחלק לשלוש יחידות – שש דוגמאות של דברים שבקדושה; חמש דוגמאות של דברים הפוגעים בקדושה, כגון קרבנות שהתחללו (פיגול ונותר) וחפצים המהווים שורש לטומאה (נבלות, שרצים ודם השרץ ובשרו); ושבע דוגמאות הבוחנות את הכלל של רבי יהושע שאפשר "לצרף" רק אם "טומאתו ושיעורו שווין".

כמה תכנים בולטים ברשימה חושפים את רזי הוראתה:

- "הזרימה" של שתי היחידות הראשונות היא מהקדוש יותר אל הקדוש פחות. ביחידה הראשונה נידון צירופם של קרבנות שונים, צירוף דבר מה שהוקדש למזבח עם מה שהוקדש לבדק הבית, צירוף חלקים שונים של קרבן אחד, ולבסוף צירופן של מתנות שונות, למשל תרומה, חלה וביכורים, הניתנות למשרתי המקדש. גם ביחידה השנייה, העוסקת בדברים הפוגעים בקדושה, "הזרימה" היא באותו כיוון, הפעם מקרבן שלא קרב כראוי ("הפיגולין" "והנותרין") אל דברים טמאים ומטמאים - הנבלות, השרצים ודם השרץ ובשרו. בכל הדוגמאות שבשתי יחידות אלו קביעת המשנה היא: "מצטרפין זה עם זה".

- "הזרימה" ביחידה השלישית מקבילה בתחילתה לזו שבשנייה – "הפיגול והנותר אין מצטרפין... השרץ והנבלה אין מצטרפין" – היות ושיעורם שונה. אך הדוגמאות בהמשך חדשות – האוכלין (השונים "מצטרפין") והמשקין ("מצטרפין"). לבסוף המשנה דנה בצירוף השיעורים בבדים ובגדים לגבי הלכות טומאה - הבגד והשק "מצטרפין", וכן השק והעור, העור והמפץ (מחצלת) - כל זאת למרות שיש בהם שיעורים שונים.

מהו השורש הקיומי של הדיון ב"צירוף השיעורים", ומה זיקתו לעקרון החיות והצמיחה בהקשר הקודש שנוסח בפרק הקודם? יסוד הקודש הוא עצם הגילוי של החיות המתהווה והצומחת שבשורש היש הנברא. זאת במיוחד בכל הקשור לתודעת האדם, היות שמפגש האדם עם הקודש אמור להביא להפריית הדעת והעמקת התודעה. אם כן, בכל תחומי הקודש, ובכל שהוקדש, קיימת זיקה כזו או אחרת לגילוי היניקה משורש החיים. הקודש מבטא את תכונת ההתהוות וההתרחבות שבשורש החיים, ועל כן תמיד "הצירוף" יכול להתחולל בו.

זהו פשר פסיקת "המצטרפין" ביחידה הראשונה. אך מה לגבי חמש הדוגמאות שביחידה השנייה הפוגעות בקודש? הרי גם לגביהן נפסק ש"מצטרפין זה עם זה"?

לגבי "הפיגולין" ו"הנותרין" אפשר להציע שבמקורם היו בשר קרבן, כלומר שהתהוותם הייתה בקודש. אך עוקץ הפרק הוא באמירה שגם "הנבלות מצטרפין זה עם זה" ו"כל השרצים (המתים) מצטרפין זה עם זה", כלומר, גם הטומאות יונקות מהחיות, גם בהן קיימת חיות של צמיחה והתהוות. ואף, וזה העיקר, גם בשר השרץ - חומר מת של צורת החיים הרחוקה ביותר משורש הדעת והתודעה שבבריאה – ודמו, הנושא את חיות הצמיחה וההתהוות שבשרץ, "מצטרפין זה עם זה".
 

גם שד מסייע

זהו הסוד שרשב"י הכיר: החיות עוטפת כול. גם בטומאה שוכנת נקודת חיות, גם בשרץ. בשל כך הסיפור על אודות רשב"י וגזירות הרומאים בא בעקבות הפסיקה שבשר השרץ ודמו מצטרפין. הגמרא טורחת לברר את יסודות פסיקה זו:

- דמו ובשרו של שרץ "מצטרפין" רק כאשר ישנו "כוח מאחד" – הדם ובשר הם של אותו שרץ או שאדם הוא המאחד – הוא נגע בבת אחת בדם ובשר הבאים מיותר משרץ אחד. כלומר, צירוף דמו ובשרו של שרץ כדי לטמא אדם יתקיים רק מתוך גילוי היסוד המאחד שבתשתית הבריאה, הגוף השלם של כל בריה ביש או היסוד המאחד שבדעת ובתודעה של האדם.

- זה שדם שרץ מטמא הנו דבר שאינו ברור מאליו; צריך להוכיח זאת בדרשה מיוחדת. ייתכן שיש מי שיטען שחיות השרץ אשר בדמו-נפשו אינה יונקת משורש החיות; שמא יעלה על הדעת שחיותם של שרצים באה מכוח ה"אחר", מכוח שכולו מוות וטומאה.

והנה מי שהוכיח על פי הגמרא שמחשבה זו בטעות יסודה הוא לא אחר מרשב"י עצמו. ועוד - כעסו על רבי אלעזר ברבי יוסי, חברו לדרך, נבע מכך שנשאלה דווקא שאלה זו, "מנין לדם השרץ שהוא טמא?". רשב"י חשש שדרשת חברו, דרשה שבניסוחה דומה לדרשה שלו, לא תתבסס על אותה תובנה ראשונית לגבי חיות היש – שאין דבר חי שאינו יונק משורש החיות העוטפת כול; הטומאה היא איבוד הפוטנציה שבחיות זו, ולא העדרה של החיות עצמה.

מתוך ידיעה רזית זו פנה רשב"י אל בת הקיסר ואל בן תמליון ששכן בתוכה. הוא, שהמלאכים לא באו לבקרו, הכיר שגם שד יכול להיות מסייע ל"מלומד בניסים", שגם בת הקיסר מקור הגזרות, בת השרץ והנושאת את דמו, גם היא איננה טמאה באופן מוחלט. נפשה יונקת משורש החיות, הצמיחה וההתהוות של היש הנברא, וגם השד הינו חלק ממנו. "חיותו של רשב"י וחיותה מצטרפין זה לזה" – הוציא את השד והחזיר את בת הקיסר לשורש קיומה.