זהב כלתו של רב זביד וזהב כלותיו של רב כהנא / יעקב צ. מאיר

מעילה יט ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שנינו במשנה, 'כל דבר שיש בו פגם (כלומר שדרכו ליפגם) לא מעל עד שיפגום, ושאין בו פגם – כיון שנהנה מעל... שתה בכוס של זהב – כיון שנהנה מעל' (יח ע"א) שכן כלי זהב אינם נפגמים בשימושם. על כך אומרת הגמרא, 'אמר ליה רב כהנא לרב זביד, ודהבא לאו בר איפגומי? והא דהבא דכלתיה דנון להיכא אזל?'. מסביר רש"י – 'נון אדם עשיר היה, ונתן זהב הרבה ותכשיטין לכלתו, וכשנתן לה שקלו ולאחר זמן שקלו ונמצא חסר ממשקלו. אלמא זהב נמי עשוי ליפגם'. שאלתו של רב כהנא מבוססת על מקרה ידוע, בו נחסר ממשקל הזהב של כלתו של אדם ששמו נון. עונה רב זביד, 'אמר ליה, דלמא האי להיכא דרמיין כלתיך הוא' ומסביר רש"י, 'לפי שלא היו משמרות אותו זהב אלא משליכות אותו בכל מקום שמוצאות אותו, כדרך שעושות כלותיך שאינן משמרות תכשיטיהן כראוי, בשביל כך חסר. אבל זהב המשתמר יפה אינו נחסר'. לפי הסברו של רש"י שואל רב כהנא שאלה טובה ורב זביד עונה לו בעקיצה על מנהגן הרשלני של כלותיו. מדוע מגיעה לרב כהנא תשובה מזלזלת כזו?

בכתובות סג ע"ב למדנו שכלתו של רב זביד מרדה על בעלה ו'חד שירא' נותר בידה. כיוון שמורדת יוצאת בלא כתובה שאל בית הדין מה דין 'בלאותיה הקיימין' – אותם כלים שהכניסה לבעלה בנדונייתה ונתבלו ובלאותיהם עודם קיימים – האם גם אותם היא מפסידה? לפי דעה אחת חוייבה הכלה המורדת להחזיר את ה'חד שירא' שבידה, ולפי דעה אחרת חוייב בנו של רב זביד להוציא לאשה את כל 'בלאותיה'. רש"י מסביר ש'שירא' הוא מעיל, אך 'שירא' עשוי להיות גם צמיד זהב (רש"י ב"ק קיט ע"א 'שירי', אונקלוס לבראשית כד כב). וצמיד זהב אכן עשוי להתבלות, בפרט אם לא היה עשוי זהב טהור והיה מצוי בשימוש תדיר (כתובות סז ע"א).

אם נלך לפי הדעה שה'שירא' הוא תכשיט זהב, ולפי הדעה לפיה חייב היה הבעל להוציא את תכשיטי אשתו, נוכל לתאר לעצמנו את שהתרחש בבית הדין. הגיעה הכלה המורדת, תכשיטיה הבלים הוצגו והנה ערכם הכתוב בכתובה גבוה יותר מערכם הנוכחי. על כך טען ודאי בנו של רב זביד 'כלי זהב פחתי' ודרש סכום הגבוה מערכם הנוכחי.

נשוב לסוגייתנו. בדיקה מהירה בכתבי היד מעלה שרובם גורסים במקום 'כלתיה דנון' – 'כלתיה דנאן'. זהו הכינוי הרומז החזק בארמית – 'דנן' – המציין את זה שעומד מולנו. כמו בלשון הכתובה, 'החתן דנן', זה שעומד כאן מתחת לחופה.

אם נניח שרב כהנא מדבר עם רב זביד בגוף שלישי על אודות 'דהבא דכלתיה דנאן', 'הזהב של כלתו זאת', נקל יהיה להבין את עקיצתו החוזרת של רב זביד. אם זהב אינו נפגם, כדעת המשנה, להיכן הלך זהבה של כלתו זאת (שבנך טוען שנפחת)? עוקץ רב כהנא את רב זביד, וזה איננו נותר חייב, 'דילמא דהבא דרמיין כלתיך הוא' ויש לתרגם – שמא (עוסקים אנו) בזהב שעונדות אותו כלותיך, שהוא פחות ערך. שכן כבר למדנו בכתובות שזהב לא טהור נח להיפגם.

ואכן כך הבין גם הרמב"ם את תשובתו של רב זביד, שכן פסק בפירוש בפירוש המשנה ובהל' מעילה פ"ו ה"א, שדין 'כיון שנהנה מעל' נוהג בזהב טהור בלבד.

(מבוסס על חידושיו של הרב חנוך ארנטרוי).