הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אמר רב... אמר רב..."
מעילה יג ע"א
אמר עולא א"ר יוחנן: קדשים שמתו - יצאו מידי מעילה דבר תורה. יתיב עולא וקאמר להא שמעתא,
א"ל רב חסדא: מאן שמע לך ולר' יוחנן רבך! [וכי] קדושה שבהן להיכן הלכה!
א"ל: תיקשי מתניתין תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן - לא נהנין ולא מועלין, הכא נמי נימא: קדושה שבהן להיכן הלכה? א"ל: מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן;
ראה מה שכתבנו על מסכת נדרים דף נט:
בגמרא:
גופא, אמר רבי יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה - מתעשרת לפי כולה.
יתיב רבה וקאמר להא שמעתא,
אמר ליה רב חסדא: מאן צאית לך ולר' יוחנן רבך!
היתר שבהן להיכן הלך?
אמר ליה: מי לא תנן דכוותה?
בצלים שירדו עליהם גשמים וצימחו,
1.
את הדין בסוגייתנו אמר רבי יוחנן עצמו, ולא נאמר "אמר רבה אמר רבי יוחנן".
2.
רבה לימד לאחרים את דינו של רבי יוחנן. יש לומר שרבה שמע את דינו של רבי יוחנן או באופן ישיר מרבו - רבי יוחנן, או ששמע מתלמיד אחר של רבי יוחנן.
3.
רב חסדא מקשה עליהם.
4.
מדוע רב חסדא משתמש בביטוי "מאן צאית לך ולר' יוחנן רבך"
אולי אפשר לומר שכוונת רב חסדא שמכיוון שרבה לא אמר ממש בשם רבי יוחנן יתכן שרבה ורבי יוחנן לא נחשבים כשנים ועל כן רב חסדא יכול לחלוק עליהם.
4.1
ואולי אפשר לומר שרב חסדא "לא מאמין" שרבי יוחנן אמר הלכה זו,
4.2
וגם רבה לא ממש שמע את הדין ישירות מרבי יוחנן - כך טוען רב חסדא, ולכן הוא נוקט בלשון כל כך חריגה.
5.
במסכת מעילה דף יב:
בגמרא:
אמר עולא א"ר יוחנן: קדשים שמתו - יצאו מידי מעילה דבר תורה. יתיב עולא וקאמר להא שמעתא,
א"ל רב חסדא: מאן שמע לך ולר' יוחנן רבך! [וכי] קדושה שבהן להיכן הלכה!
א"ל: תיקשי מתניתין תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן - לא נהנין ולא מועלין, הכא נמי נימא: קדושה שבהן להיכן הלכה? א"ל: מודינא לך דאיכא מעילה מדרבנן;
כמו לעיל, אלא שכבר המימרא הבסיסית של רבי יוחנן נאמרה על ידי עולא בשם רבי יוחנן. ולא מובן מדוע הגמרא מציינת אחר כך "יתיב עולא וקאמר להא שמעתא"!
5.1
הביטוי "מאן שמע לך..." בפשטות דומה לביטוי "מאן צאית לך" ולביטוי "מאן ציית לך".
5.2
כנראה יש לומר שגם כאן רב חסדא מערער על מהימנות המסורת שמסר עולא בשם רבי יוחנן.
6.
מקור נוסף:
פסחים דף לג:
יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא,
ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן: ענבים שנטמאו - דורכן פחות פחות מכביצה, ויינן כשר לנסכין. אלמא קסבר: משקין מיפקד פקידי, לאימת קא מיטמאי - לכי סחיט להו, לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה. אי הכי כביצה נמי, דהתנן: טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת - טהורין! - התם - דאי עבד, הכא - לכתחלה, גזירה דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה. -
אמר ליה רב חסדא: מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך! וכי טומאה שבהן להיכן הלכה? אלמא קא סבר: משקין מיבלע בליעי, וכיון דאיטמו ליה אוכלא - איטמו ליה משקין. - אמר ליה: ואת לא תיסברא דמשקין מיפקד פקידי?
7.
בסוגיה זו "יתיב רב אחא... קמיה דרב חסדא ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן...", כלומר הוא קודם ישב לפני רב חסדא ואז אמר בשם רבי יוחנן.
וגם כאן רב חסדא הגיב "אמר ליה רב חסדא: "מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך!"
8.
מקור נוסף:
שבועות דף י:
בגמרא:
אמר עולא אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור - נפדין תמימים.
יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא.
א"ל רב חסדא: מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?
אמר ליה: את לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה? ...
גם כאן בתחילה כבר עולא אמר בשם רבי יוחנן ואחר כך רבה לימד את דינו של רבי יוחנן.
כמו לעיל בסעיף 5. אבל כאן מי ש"יתיב" הוא לא מי שאמר את ההלכה המקורית בשם רבי יוחנן.
9.
בכל המקורות לעיל מדובר ברב חסדא ורבי יוחנן כאשר מי שאמר בשם רבי יוחנן הם: "רבה"; עולא"; רב עויא.
10.
חכמים: רבה
מתוך אטלס עץ חיים:
"רבה - מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי, והוא סתם רבה בכל הש"ס. שם אביו נחמני, בר פלוגתיה דרב יוסף (ב"מ פ"ו ע"א רש"י).
ראש ישיבת פומבדיתא במשך עשרים ושתיים שנה בשנים ד'נ"ח ד'פ' (298-320).
מלך אחרי רב יהודה רבו. אחרי שנפטר מלך רב יוסף ("אגרת רב שרירא גאון").
בגיל 18 היה לראש ישיבה ובגיל 40 נפטר (מו"ק כ"ח ע"א). לפי דברי תוספות הלך לארץ ישראל ולמד לפני רבי יוחנן (עירובין כ"ב ע"ב ד"ה: קרקפנא).
רבותיו היו רב הונא (עירוביז י'ז ע"א), רב חסדא (ב"מ מ' ע"א רש"י), רב ששת (עירובין ס"ה ע"ב) ורב נחמן (יבמות ס"ו ע"א).
כמו שמשמע מסוגייתנו: רבה היה תלמיד של רבי יוחנן ושל רב חסדא.
11.
חכמים: עולא
אטלס עץ חיים
"עולא - אמורא ארץ ישראלי בדור השני השלישי. שם אביו היה ישמעאל.
רבו היה רבי יוחנן, ועוד קיבל מהאמוראים של הדור הראשון רבי אושעיא, ורבי חנינא.
מראשוני החכמים שניתן לך התואר "נחותא", תפקידו כ"נחותא" היה למסור תורת ארץ ישראל לחכמי בבל: "דרש רב חסדא וכו' ורבותינו היורדין מארץ ישראל ומני עולא משמיה דרבי יוחנן וכו' " (ברכות ל"ח ע"ב), וכן "עולא איקלע לבי רב יהודה וכו' " (קידושיו ע"א ע"ב), וכן "עולא איקלע לבי רב נחמן וכו' " (ברכות נ"א ע"ב).
בין תלמידיו המובהקים היו רבי אבא ורבה בר בר חנה, רבה, רבי זירא ורב יוסף"
לענייננו חשוב לדעת שעולא היה בין רבותיו של רבה,
12.
במקור האחרון - רבה אמר את דינו של רבי יוחנן לפני רבו רב חסדא. ועליו אמר רב חסדא "מאן ציית לך ולרבך רבי יוחנן". אולי כוונתו לומר שרבה אמר משמו של עולא שאמר משמו של רבי יוחנן, וממילא הטענה של רב חסדא היא, שייתכן שלא רבה ולא עולא שמעו זאת מרבי יוחנן, ואין הכוונה לומר שרבה לא אמין שאמר משמו של רבי יוחנן באופן ישיר.
13.
ואם אמנם כדברינו, אזי ניתן לומר שבדרך כלל כשמופיע הביטוי "אמר רב... אמר רב" ניתן להקשות על דעה זו ולומר שהאמורא באמת לא שמע ממש מדברי רבו.
14.
לגבי הביטוי "יתיב" שמובא בכל המקורות לעיל:
הכלל המרכזי שמובא בכל ספרי הכללים הוא שהניסוח: "יתיב רב... קמיה דרב..." מוכיח שהראשון הוא תלמידו של הרב שמופיע אחריו. ומדוע לא נאמר בניסוח הנפוץ: "אמר רב... אמר רב..."?
14.1
אומרים הפרשנים ש"יתיב" פרושו שהתלמיד אמר את דבריו ממש בפני רבו, ואם דבריו חלוקים על דעת רבו הרי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
14.2
ה"יד מלאכי" מסתפק בנכונות כלל זה, ולשיטתו הביטוי "יתיב... קמיה" יכול להוכיח רק שהיו באותו דור. [ותמוה: מה הביטוי בא ללמדנו? רק את העובדה שהיו בני אותו דור? והרי מדובר בש"ס על חכמים שברור לנו מתי חיו ובכל זאת נאמר לגביהם הביטוי הנ"ל.]
14.3
כמו כן יש מחלוקת בין הפרשנים מי מוסר הדברים בסופו של דבר הרב או התלמיד? אם נאמר שהביטוי "יתיב... וקאמר..." הכוונה היא שהרב אמר הרי שברור ההבדל מהביטוי "אמר... אמר...", שהתלמיד אמר את הדברים.
15.
חידוש: הביטוי בא ללמדנו ששני החכמים הסכימו לדעה המוזכרת, ולא תלוי אם היחס הוא רב-תלמיד; תלמיד-רב; או רב-תלמיד-חבר; [ וכמו שכבר הזכרנו, במקרה כזה שני החכמים ייחשבו כשתי דעות לעניין אחרי רבים להטות.]
16.
לפי הנ"ל אולי מובן שרב חסדא רצה לערער על הצירוף שהתלמיד אמר יחד עם רבו.
