הלכה פסוקה / יעקב צ. מאיר

מעילה יב ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

מחלוקת רב אשי וחכמים כיצד יש להיכנס לתפילה. חכמים פוסקים כדברי המשנה, 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' (ברכות ה א) אך רב אשי פוסק כברייתא, 'ת"ר, אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה' (ברכות לא ע"א), ורש"י מסביר את הטעם, 'שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפילתו'.

באיזו 'הלכה פסוקה' מדובר? דעות שונות בעניין. 'אמר אביי כי הא דר' זירא, דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדם יושבת עליה שבעה נקיים' ואילו רבא השתמש לצורך העניין בהלכה אחרת, 'רבא אמר כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר'. לפי דעה אחרת היתה ההלכה ששימשה את רבא שונה, 'ואי בעית אימא, כי הא דרב הונא, דא"ר הונא א"ר זעירא, המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו'. (ברכות לא ע"א). הלכות אלו שימשו כעין 'תחנת מעבר' מנטלית מעולמו הסוער של העיון הלמדני אל עולמה של התפילה. בעזרתן חדל הראש 'להריץ' שאלות ותשובות והתפנה לעמידה לפני קונו.

ה'הלכה פסוקה' ששימשה את רבא לפי דעת ה'אי בעית אימא' לקוחה הישר מסוגייתנו שבמעילה. יוצא דופן הוא הדם בין הקדשים, שלפני שנזרק – או לפי הרא"ש לפני שנתקבל בכלי – מותר להנות ממנו, אך אחרי שנזרק ויצא כדין שיירי המזבח לנחל קדרון הריהו מתקדש והנהנה ממנו מועל. שואלת הגמרא, היתכן שמעיקרא אין מעילה בדם כלל אך לבסוף יש בו מעילה? עונה הגמרא – לא. אף מעיקרא מקודש הדם. והוכחתה, החותמת את הסוגיה, 'דאמר רב (צ"ל ע"פ המקבילה בברכות וע"פ השטמ"ק, רב הונא בשם זעירא), המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו'.

המימרה משמו של רב זעירא חותמת סוגיה זו, אך מיד אחר כך אומרת הגמרא 'גופא' ופותחת בדיון ארוך במימרה זו. דיון ובו קושיות, תירוצים וסייעתות. מסתבר שהלכה זו 'דורשת עיון' רב ויש לא מעט מה להרהר אחריה, וכיצד תועיל להפסיק את הלימוד ולעבור אל התפילה? ועוד קשה, שאיזו הלכה אינה דורשת עיון? הרי על כל הלכה ניתן להקשות ולתרץ. ממילא קשה על הברייתא בברכות, מה בין 'דבר הלכה' סתם לבין 'הלכה פסוקה' המאפשרת לעמוד לתפילה?

באה גירסת הירושלמי ומסייעתנו לברר את השיטה. גירסת הברייתא שבירושלמי היא 'רב ירמיה אמ' לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין שלהלכה'. כאשר מצטט המאירי שמועה זו (לא ע"א) הוא מצטט אותה בשינוי לשון, 'מתוך סוף דין של הלכה'. הלכות אלו אינן הלכות פשוטות במיוחד שאין מה להקשות עליהן, אלא היו השורה התחתונה של משא ומתן ספציפי בבית המדרש.

שמועת זעירי חותמת את הדיון הראשון בסוגייתנו שבמעילה, לפני ה'גופא'. הערמת התבואה והכנסתה אל הבית יחד עם המוץ חותמת דיון אמוראי מרהיב במנחות סז ע"ב, והלכת ר' זירא על בנות ישראל אינה נמצאת לפנינו בש"ס בחתימת דיון אמוראי הלכתי, אך היא חותמת אגדה ידועה במגילה כח ע"ב.

למדנו, את הדיון בבית המדרש יש לסיים לפני שפונים לתפילה. שורתו התחתונה יכולה להוות את תחילתו של דיון אחר, כפי שמצינו בסוגייתנו אחרי 'גופא', אך את העניין בו עסקו בבית המדרש יש לחתום כדי שלא יהא מהרהר בו בתפילתו.