חטאים בבלי דעת / הרב דוב ברקוביץ
כריתות ח ע"ב - יא ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
קרבן החטאת במחוסרי כפרה איננו בא על חטא מוגדר כי אם על הרצון שנפגע עם הופעת הכוחות הטבעיים של הגוף. מסע אל שורשי קיום האדם בין טהרת הזבים והיולדת
הפרק השני במסכת כריתות מחבר בין סוגים שונים של קרבנות חטאת. העיקריים שבהם: זה הקרב על ידי מחוסרי כפרה (מי שהיה טמא בגופו ונטהר, המבקש לאכול קודשים ולהיכנס למקדש), קרבן עולה ויורד (שמו המיוחד מתייחס לערך הכספי המדורג של הקרבן – עשיר מביא כבשה או עִזה, עני מביא שני תורים או בני יונה, ואביון מביא מנחת סולת) והקרב בידי מי שחטא בזדון, על אף שבדרך כלל החטאת מכפרת רק על השגגה.
הפרק נפתח ברשימת ארבע קבוצות של "מחוסרי כפרה" – הזב, הזבה, היולדת והמצורע. הטומאה שבגופם נובעת מתופעה פיזיולוגית של פוטנציות חיים. בגלל חומרת הטומאה, תהליך היטהרותם הנו בשני שלבים: טבילה במים חיים והקרבת קרבן המכונה במקרא "חטאת".
והנה חידה: אפשר לטעון שהקרבן אינו קרב כדי לכפר על חטא, אלא כדי לאפשר לטמא לחזור לזירת הקודש. הרי הטומאה נובעת מאירוע פיזיולוגי שאין לטמא כל שליטה בו! אלא שהשימוש בלשון "חטאת", ובתלמוד בלשון "מחוסר כפרה", מלמד שחטא כלשהו היווה חלק מהטומאה. אלא שהתעלומה מעמיקה – וכי מה שייכת היולדת לקבוצת הטמאים הללו? הזרימה הבלתי נשלטת מאבר המין של הזב באה בעיקר בשל הרהורים מיניים; זרימת דם מרחם הזבה שלא בשעת וסתה משקפת איבוד כוח חיות; עורו של מצורע נמק בעודו חי. כיצד אפשר לשבץ את האישה המביאה חיים לעולם בתוך חבורה שכזו?
מקובל לחשוב שקרבנות החטאת של היולדת ושל המצורע קרבים כדי לכפר על חטא ממוקד ומוגדר – סירוב היולדת ללדת שוב ולשון הרע, אך קטע קצר בגמרא הדן בסגנון המשנה מוביל לכיוון אחר. בין ארבעת מחוסרי הכפרה מוזכרים גם הזב, האיש, וגם הזבה, האישה; אך אזכורו של "המצורע" הינו באופן כללי, ללא הבחנה בין זכר לנקבה. מה פשר ההבדל? הרי הלכות טומאת צרעת מבדילות בין איש ואישה בדיוק כמו הלכות טומאת הזיבה!
תירוץ הגמרא פותח שער להבנת הפרק. ההבדלים בין מצורע למצורעת אינם קשורים לתוכני טומאת הצרעת אלא להקפדה יתרה על צניעות האישה ועל כבודה בכל תחומי התורה. משום כך לא חלים על מצורעת איסורי גילוח ותספורת וחובת קריעת הבגד – כאבל - כמו על המצורע. וגם - היא איננה אסורה על בעלה במשך חלק מתקופת טומאתה כפי שמצורע אסור לקיים יחסי אישות עם אשתו.
לעומת זאת, ההבדלים בין זב לזבה נובעים מהבחנה במהות טומאת הזיבה. זאת במישור תודעתי ראשוני ומרתק – הזיקה בין גוף ורוח שבתשתית אישיות האדם. אם הזרימה הבלתי נשלטת אצל הגבר נובעת ממחלה או מחולשה גופנית כללית אין זה נידון כאירוע של טומאה. רק כאשר מקור הזרימה הינו בדעת האיש, בהרהור רצוני שבו הוא מגרה את עצמו מינית, יש לדון את האיש כטמא. והרי אין קשר ישיר בין ההרהור לבין התופעה הגופנית; לא מדובר בהוצאת זרע מיידית מתוך גירוי. אירוע טומאת הזיבה בגוף מתקיים כאשר החיות הנפשית כמו טבולה בערות מינית מתמשכת, ומתוך כך מתעורר דחף בלתי נשלט המתגלה בתופעה גופנית חוזרת.
היחס בין נפש וגוף בהתהוות הטומאה בזבה שונה. ערות מינית איננה הגורם לזיבת הדם. תנועת הנפש המביאה לאיבוד החיות שברחם שלא בימי הווסת מוסתרת ורחוקה מרובד ההכרה יותר מבמקרה הזב. מה, אם כן, מחייב את הזבה בכפרה?
בעיה בשורש הקיום
"ביש הנברא יש מציאות ראשונית שאינה בחירית... הדחפים והיצרים הבלתי נשלטים... הקיימים בנו הם ביטוי של דבר נפלא: הם מבטאים את עצם רצונו של הבורא בחיים ואת ברכת השפע של כוחות החיים בבריאה כולה.
פעולת ההיטהרות באה לזכך את אותם כוחות חיים ראשוניים באדם, אשר בשל חיוניותם הרבה הם לעתים בלתי נשלטים. עוצמות החיות שבגוף אינן עניין שבתודעה כלל ועיקר, ומשום כך גם ההיטהרות אינה פעולה אקטיבית. ההיטהרות איננה מעשה שבאמצעותו יוצר האדם מציאות כלשהי... פעולת ההיטהרות בשלמותה היא מעשה של איבוד שליטה מתוך חירות ובחירה. ההיטהרות באה אל האדם ממקום אחר; אך אם אדם מכין את עצמו להיטהרות, אם הוא עושה את הנדרש כדי ששום דבר לא יפריד בין גופו לבין מי בראשית העוטפים אותו, ההיטהרות תתרחש" (מקדש החיים: זוגיות, משפחה וסוד עץ החיים מאת דב ברקוביץ, עמ' 214-216).
תהליך ההיטהרות של "מחוסרי כפרה" מחייב שתי פעולות – היטהרות יסודות החיות הבראשיתיים על ידי טבילה, ופעולה המכוונת לרובד הרצוני, המכפרת לא על חטא מוגדר, ממוקד ומפורש, אלא על מצב קיומי שבבסיס אישיותו של האדם. הזיקה הפלאית, והבלתי נודעת, בין חומר לרוח שביסוד אישיותו מהווה ביטוי לברכת החיים הסגולית באדם. אלא שזיקה ראשונית זו עלולה להיות הבסיס לכפייתיות בדעת וברצון ולאיבוד החופש והבחירה. זהו שורש קרבן החטאת של מחוסרי הכפרה. האירועים הבלתי נשלטים של איבוד חיות גופם מעידים על החלשת כוח הרצון להתמודד עם כפייתיות זו, להתגבר עליה ולהמתיק אותה.
הכפייתיות העולה לרובד המחשבה והרצון במקרה של זיבת האיש גורמת לתופעה פיזית שאפשר לזהות את שורשה בנפש. זיבת דם מהרחם שלא בימי הווסת הינה עדות לקיומה של מציאות דומה, אך עמוקה יותר באישיות – ייאוש מעצם כוח החיים שברחם, מהיכולת להביא חיים חדשים לעולם. ועל מה מביאה היולדת חטאת? על אף שברשימת מחוסרי הכפרה הזכירה המשנה את היולדת בכפיפה אחת עם טומאת הזיבה, הגמרא (דף ט) בהקשר אחר טורחת להבדיל ביניהן. נשאלת השאלה: אם אחרי לידה נטמאת היולדת בטומאת זיבה, האם הקרבן על הלידה פוטר גם את הקרבן המתחייב מטומאת הזיבה? הגמרא שוללת אפשרות זו בצורה מפתיעה: כמו שאין להעלות על הדעת שיולדת שחטאה בשוגג באכילת דם תוכל לכפר על כך בחטאת היולדת – כך גם במקרה של זיבה.
בכך חוללה הגמרא מהפכה. מחד, היא השוותה בין זרימת הדם מהרחם, אירוע גופני לא בחירי ובלתי נשלט, לאכילת דם בפה, שעל אף שכעת נעשתה בשוגג הרי היא מעשה נשלט ורצוני. ושמא לא – גם צורך האכילה נמצא על גבול החופש הקיומי והכפייתיות העולה משורש החומר שבגוף. מאידך, בזכות ההשוואה בין הדמים קבעה הגמרא חיץ בין הופעת הטומאה והחטא בזיבה לבין הופעתם ביולדת. ביולדת אין חטא שאפשר להשוותו לאכילת דם. אם כן, מה פשר חטאתה?
בעומק סוד החיים הפועל באופן בלתי בחירי בכל אדם, נמצאת התכונה המיוחדת של הפוטנציה לשאת חיים שבגוף האישה: המחזור החודשי, ההיריון, צירי הלידה, ההנקה – כל האירועים הגופניים הללו הנם ביטוי לכוחות חיים עמוקים ובלתי רצוניים. במידה רבה ברכת החיים פועלת באישה ודרכה, שלא בדעתה ושלא מרצונה. כאמור, כל הופעה של הבחינה היצרית-היוצרת שבחיות האדם מהווה גילוי של ברכתו המיוחדת, בד בבד עם גילוי שורש הכפייתיות העלול לקבוע את תוכני דעתו ורצונו. מימוש כוחות החיים המיוחדים בגוף האישה הינו שעה שבה ברכת החיים פועלת במובהק דרך גוף האישה – גילויים חיוניים ביותר של רובד הלא רצוני בתשתית קיום האדם. כך, בשעת הלידה ממש, משתקפת בעיית השורש של קיום האדם, מי שהיה מוזמן בגן עדן לאכול מעץ החיים, אבל נידון למוות בשל אי יכולתו לעמוד באתגר של עץ דעת ורע.
השוגג שבמזיד
המשך הדיון בפרק מתייחס באופנים שונים ליחס בין יסוד הבחירה לבין הרובד הלא בחירי באדם. הדוגמה הראשונה היא בירור תהליך הגיור בימי המקדש, אשר גם לו היו שני שלבים - היטהרות בטבילה והבאת קרבן שאפשר אכילת קודשים כיהודי. רבי אליעזר בן יעקב סבר שיש לכלול את הגר בשל כך בין מחוסרי הכפרה. הגמרא אינה מקבלת את עמדתו ומוכיחה שקרבן הגר איננו חטאת. אדם נכרי איננו מצווה בכל מצוות התורה, מה שגורם בעיני ההלכה להעצמת השפעת הרובד הלא בחירי שבנפש על הדעת והרצון וממילא מביא לאיבוד פוטנציות החיות. על כן הגיור מחייב פעולת היטהרות. אך מצב זה אינו נחשב כ"חטא" שהרי הנכרי איננו מצווה במסגרת הברית. קרבנו מכונה בגמרא "כולו לה'", מה שמביע את בחירתו למסור את נפשו לא-להי ישראל ולחיות חיים של התעלות והכנעה לפניו.
בעקבות דיון זה, הולך ומתעמעם הגבול החד העובר בדרך כלל בכל מערכת העונשים בתורה בין המזיד לשוגג. אם בחירת האדם ניתנת להשפעות בלתי רצוניות העולות מהיצרים ומהדחפים שבשורש אישיותו, אזי גם פגיעה בכוונה תחילה בזולת או בברית עם א-להים הינה סוג של שגגה. וכיצד נעמיד אדם לדין על מעשה בזדון?! זוהי אחת מנקודות היסוד שהבדילו בין היהדות לנצרות.
הנצרות ראתה את האדם כמי שבשורש קיומו החומרי שורה יסוד החטא הבלתי נשלט. גם מעשה הנעשה בזדון הינו תוצאה של אותה מציאות ראשונית הנגזרת מעצם הקיום החומרי של האדם, ויש להתייחס אליו כשגגה. על כן במרכז התיאולוגיה הנוצרית נמצא מושג הקרבן הבא תמיד לכפר על שגגה. לא קרבן של היחיד, ביטוי לקבלת אחריות אישית, אלא הקרבן של ישו שהקריב את עצמו כדי לכפר על מצבו הטראגי של האדם. היהדות, לעומת זאת, לא ויתרה על האחריות האישית וחייבה חובת כפרה פרטית גם על השגגה - בתשובה, וידוי והבאת קרבן פרטי.
כדי להבליט את העיקרון שגם על הלא בחירי שבנפש נתבע האדם העומד בברית, קבעה התורה חטאים שכשנעשו בזדון יידונו כשוגג, ויכופר האדם בקרבן חטאת הקל יותר מאלו המובאים על שגגה בכריתות, והם: פגיעה בזולת על ידי שבועת שקר בשם ה', נזיר שנטמא במת והבא על שפחה חרופה. בדוגמאות הללו מתנגשים השורש הלא בחירי שבנפש האדם המהווה פוטנציה להופעת הטומאה והשורש הלא בחירי המהווה פוטנציה להופעת הקדושה. אמירת שם ה' הינה ביטוי להכרה בשורש האחד והמאחד בברית. והנה הדחף לקחת מהזולת, לרכוש שלא בצדק, עלול להביא לבגידה בשמו, וברובד המחויבות לטמון בשם השוכן בחיות הלא בחירית של הנשבע. הנזיר בוחר לקבל על עצמו חומרות המוטלות על משרתי ה' במקדש, הכוהנים, ובכך לממש את הזיקה הראשונית בשורש החיות לקודש. והנה הוא נפגש עם המוות עצמו, צמצום החיות החומרית במיצויו. שפחה נכרית שהשתחררה חלקית משעבודה - ובשל כך משתייכת במידת מה לעם א-להי ישראל - התקדשה לגבר יהודי. הקידושין חלים רק באופן חלקי שהרי הם תקפים רק בין יהודי ליהודייה. הבא עליה בא על אשת איש, אבל רק באופן חלקי. והנה הדחף היצרי התנגש עם הגבולות המבדילים בין קדושת ישראל לעם נכרי.
במקרים הללו מבקשת התורה לשרטט את קווי הברית בין ה' לעם ישראל. האדם נתבע לעמוד באחריות אישית על דעתו ורצונו – גם כאשר מדובר בשגגה ובמעשים כפייתיים. יחד עם זאת, בשורש אישיותו קיימים כוחות חיים ראשוניים המתבטאים בהזדהות פנימית העולה משורשי אישיותו עם שם ה' והטמון בו, ועם הכמיהה אל הקודש.
