הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "מחלוקת תנאים ואמוראים"; "תיובתא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

כריתות כב ע"א

"אמר רב: ל"ש אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית - אסור וחייבין עליו כרת. מיתיבי: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים - הרי אלו בלא תעשה; דם מהלכי שתים, דם שקצים ורמשים - אסור ואין חייבין עליו! כי קתני אין חייבין עליו - על דם דיליה, כי קאמר רב - דאתי ליה מעלמא. דם דיליה היינו דם אברים! וליטעמיך, מי לא קתני דם כליות וקתני דם אברים? אלא תני והדר תני, ה"נ תני והדר תני. מעלמא מהיכא אתי ליה? א"ר זירא: בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף.
איתמר: איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו? רבי יוחנן אמר: כל זמן שמקלח, ר"ל אמר: מטיפה המשחרת ואילך.
מיתיבי: איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו? כל זמן שמקלח, יצא דם התמצית מפני שהוא שותת; מאי לאו אפילו ראשון ואחרון דשותת הוא כדם התמצית דמי, תיובתא דר"ל! לא, למעוטי דם המשחיר, אבל דם ראשון ואחרון אף על גב דהוא שותת היינו דם הנפש.
מיתיבי: איזהו דם ראשון? כל זמן שמקלח, יצא ראשון ואחרון מפני שהוא שותת; תיובתיה דר"ל!
אמר לך: תנאי היא, דתניא: איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח, דברי ר"א; ר"ש אומר: מטיפה המשחרת ואילך.

1.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ג:

אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא, אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו.

מהרמב"ם משמע שפוסק כרבי יוחנן במחלוקתו עם ריש לקיש. ומתאים לכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש.

2.
ויש להעיר על מבנה הסוגיה כמה הערות:

3.
הגמרא הקשתה פעמיים על ריש לקיש וסיימה את קושייתה בביטוי "תיובתא דריש לקיש", ומייד לאחר מכן יישבה את דעת ריש לקיש.

4.
ריש לקיש מיישב את הקושיה השנייה עליו באומרו שיש בזה מחלוקת תנאים ודעתו היא כדעת רבי שמעון. אם בברייתא מדובר על מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי שמעון, משמע שהלכה צריכה להיות – כעיקרון – כרבי אליעזר, כי בתקופת התנאים הלכה היא דווקא כדעת התנא "המוקדם" ולא כ"בתראי". לפי זה ברור שהלכה כרבי יוחנן כי דעתו של רבי יוחנן היא כדעת רבי אליעזר.

4.1
אולם אם נאמר שבמחלוקת התנאים בברייתא ההלכה צריכה להיות כרבי שמעון [כי הוא "בתראי" כלפי רבי אליעזר, או בגלל שכעיקרון אין הלכה כרבי אליעזר בגלל שהוא "שמותי"], הרי שהלכה צריכה להיות כריש לקיש [שסובר כרבי שמעון],

4.2
ולכן מובן מדוע הגמרא כשהקשתה על ריש לקיש סיימה ב"תיובתא", ללמדנו ש"עורך הגמרא" רומז שאין הלכה כריש לקיש - בסופו של דבר [הסבר זה מתאים רק אם נאמר שגם ביטוי של "תיובתא" בודד שאפילו מיושב אחר כך – זו קביעה של עורך הגמרא, שכך פוסק כנגד אותו אמורא שעליו נאמר "תיובתא"].

5.
כמו כן יש לדון כאן בשאלה החשובה: כאשר תנאים ואמוראים חלוקים, האם להלכה קובעים ככללי הפסיקה בין התנאים או ככללי ההכרעה ביו האמוראים ["סתירה"].

6.
בסוגייתנו – בסופו של דבר [לפי הדיון לעיל] - פוסקים כרבי יוחנן [דהיינו: ככללי ההכרעה בין האמוראים].

7.
ואם נאמר שיש לגרוס בברייתא "רבי אלעזר" [ולא רבי אליעזר], שגם הוא היה תלמידו של רבי עקיבא ובן דורו של רבי שמעון [רבי שמעון הוא רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר הוא רבי אלעזר בן שמוע], הרי שלפי דיוננו לעיל מתאים לכלל שהלכה כרבי שמעון. ובכל אופן להלכה הסופית פוסק הרמב"ם כרבי יוחנן [ולכן נקבע בגמרא - בשלב הביניים – "תיובתא" על ריש לקיש – כפי הסברנו לעיל].

8.
הערה: גם הביטוי "אמר לך ריש לקיש" מעיד ש"עורך הגמרא" לא מקבל את שיטתו של ריש לקיש.