הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "ספק דאורייתא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

כריתות כא ע"א

"אף כל דקתני לאיתויי מאי? אמר רב אדא בר אבין: לאתויי דמו של כוי. מאי קסבר? אי קסבר: כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא למיסר ספיקא? אלא קסבר: כוי בריה בפני עצמו הוא. אשכחן דמו, חלבו מנלן? +ויקרא ז'+ מכל חלב. נבלתו מנלן? +דברים י"ב+ מכל נבלה. גיד הנשה מנלן? +בראשית ל"ב+ בכף הירך תליה רחמנא, והא אית ליה כף הירך. טומאתו ושחיטה מנלן? סברא, מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה, טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה. 

1.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה יג:

כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו, ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.

2.
מגיד משנה הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה יג:

כלאים הבא מן וכו'. פרק אותו ואת בנו נחלקו תנאים ואמוראים מהו כו' ורב חסדא ס"ל כיש אומרים דאמרי' שהוא בא מן הבהמה והחיה הטהורות. וכן משמע הסוגיא שבפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קל"ב) ושם הביאו ברייתא דקתני חלבו אסור כחלב בהמה ודמו טעון כסוי כדם חיה והוא מפני הספק וידוע שאין מלקות על הספיקות:

משמע שהרמב"ם פוסק שכוי הוא ספק בהמה ספק חיה.

3.
תוס' בסוגייתנו [ד"ה "כוי"] מסביר, שדברי הגמרא בסוגייתנו שכוי הוא "בריה בפני עצמה" הכוונה היא שהיא לא חיה ולא בהמה, ואילו במסכת חולין משמעות הביטוי היא שכוי הוא בריה עצמאית שאיננה לא חיה ולא בהמה [ראה מתיבתא", הערה ח].

4.
וראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד עה, שמביא מה"פרי מגדים", שלדברי הרמב"ם קשה: אם מדובר בכוי שהוא ספק אם הוא חיה או בהמה, כיצד בסוגייתנו נלמד מריבוי בפסוק ["מכל חלב"] שחלב של כוי אסור, הרי כלפי שמים ברור אם כוי הוא חיה או בהמה.

4.1
והוא מיישב, שלדעת הרמב"ם כל ספק דאורייתא מן התורה הוא לקולא, ולכן צריך פסוק ללמדנו שאסור. וה"כסף משנה" טוען שיש שיבוש בגירסת הרמב"ם.

5.
ונראה לחדש: התורה יודעת מהו באמת כוי [או חיה או בהמה] אבל לא רצתה לגלות זאת לבני אדם, ולכן רצתה התורה שלבני אדם יהיה ספק והתורה רצתה לאסור את החלב של כוי בגלל ספק היא רצתה שחומרת האיסור תהיה מצד ספק שיתעורר אצל חכמים, ויותר ברור לפי שיטת הרמב"ם שבספק דאורייתא מחמירים מדרבנן, לכן כאן התורה עצמה היא זו שבאמת אוסרת את חלב הכוי מספק.