הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מתעסק
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
כריתות יט ע"ב
"מתעסק דמאי? אי דחלבים ועריות - חייב, [דאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות – חייב], שכן נהנה! ואי מתעסק בשבת - פטור, מאי טעמא? מלאכת מחשבת אסרה תורה!
לרבא משכחת לה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר; לאביי משכחת לה, כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר,
דאיתמר: נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור, מאי טעמא? דהא לא איכוון לשום חתיכה; לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - אביי אמר: חייב, דהא איכוון לשום חתיכה, רבא אמר: פטור, דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא.
1.
הגמרא קובעת שלגבי איסור אכילת חלב [וכך לגבי כל איסורי אכילה שעונשם כרת במזיד, ומלקות – בשוגג] ובאיסורי עריות גם אם אדם עבר על העבירה כ"מתעסק" [ללא כוונה כלל וכלל] בכל זאת הוא חייב עונש מכיוון שנהנה.
2.
הגמרא מסבירה שיש מחלוקת עקרונית בין אביי לרבא בקשר לדין "מתעסק". המחלוקת של אביי ורבא נאמרה לגבי איסורי שבת.
3.
המקרה שבו כולם מודים: אם אדם התכוון להגביה את התלוש, כלומר, מדובר שהתכוון לבצע פעולה מותרת לגמרי בשבת, שהרי הגבהה איננה עבירה ודבר שאיננו מחובר אין עבירה בתלישתו. ובפועל ארעה פעולה לא רצונית. הוא רצה להגביה בלבד ובפועל בטעות נחתך על ידו בהגבהתו. במקרה זה הוא פטור לחלוטין. והגמרא מנמקת: "דהא לא איכוון לשום חתיכה", זאת אומרת שאין פה "חוסר ידיעה" בלבד [שלא ידע שמחובר] אלא שבפועל התבצעה פעולה שמוגדרת אמנם כ"חתיכה", אבל היא לא היתה מכוונת ולא היתה רצויה על ידי האדם.
4.
והגמרא מביאה את המקרה שבו יש מחלוקת: האדם התכוון לעצם פעולת החתיכה אלא שחשב שהענף תלוש [וממילא אין איסור בשבת] ובפועל הענף היה מחובר בזה יש מחלוקת: אביי מחייב ורבא פוטר.
5.
עד כאן הסברנו לפי חהדעה שמדובר בכל המקרים באותו גוף!
6.
רמב"ם הלכות שגגות פרק ב הלכה ז:
השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת, כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו.
7.
כסף משנה הלכות שגגות פרק ב הלכה ז:
השוגג בלא כוונה בעריות וכו'. בפ"ד דכריתות דף י"ט). ומ"ש נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכו'. שם ובפ' כלל גדול (שבת דף ע"ג) נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור מ"ט דהא לא איכוון לשום חתיכה לחתוך את התלוש וחתך את המחבור אביי אמר חייב דהא איכוון לשום חתיכה רבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא, וידוע דהלכה כרבא וכ"פ רבינו בספ"ז, וא"כ צ"ל דמאי דנקט הכא רבינו נתכוון להגביה את התלוש לאו לדיוקא נקטיה אלא להיותו דבר פשוט לפיטור וסמך על מה שיכתוב בספ"ז וזה שאמר כמו שביארנו במקומו:
ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כרבא על פי הכלל שברוב המחלוקות בין אביי ורבא – הלכה כרבא.
7.1
והוא שואל על כך, הרי המקרה שהביא הרמב"ם מוסכם על כולם – גם לפי אביי - שהרי לא התכוון לתלישה כלל וזה ממש "מתעסק" שפטור [כלעיל בסעיף 3]. והרמב"ם היה צריך להביא את המקרה שבו רבא חידש שפטור: אם התכוון לחתוך [ולא רק להגביה] תלוש וחתך מחובר [שלגבי פעולת התלישה כן התכוון לה] ובכל זאת רבא פוטר [מדין מתעסק].
8.
המהר"י קורקוס מסביר שבלשון הרמב"ם הביטוי "כיצד" בא לומר דוגמא ודמיון ואינו מדקדק בעיקר הדין.
כלומר, כוונת הרמב"ם להדגים את המקרה הברור יותר [אף על פי שלא מוכח בזה שפסק כרבא].
8.1
וקצת קשה: לפי האמור בסעיף 8 הרבה דינים שנלמדים מדיוקים במקרים שמביא הרמב"ם בהלכותיו לא הכרחיים!
8.2
ונראה לומר:ידוע חידושו של רבי עקיבא איגר [מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נה], שאמנם "מתעסק" פטור. אבל הוא פטור "רק" מקרבן אבל בכל זאת מעשהו מוגדר כ"איסור",
אולם במלאכת שבת כיון שהתורה חייבה רק ב"מלאכת מחשבת" הרי שאין בזה איסור כלל.
8.2.1
ולפי זה נראה לומר, שהרמב"ם הביא את הדוגמא הפשוטה של נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פטור, וכנראה בא לחדש שרק במקרה זה פטור לגמרי גם מעבירה של איסור גרידא ללא קרבן.
8.2.2
ואמנם, במקרה זה היה גם מותר לכתחילה, אבל לא שייך מבחינה מעשית לומר לאדם שמותר לו לעבור על עבירה באופן של מתעסק, שהרי מתעסק – בהגדרה – מתבצע ללא כוונה רצונית.
9.
וראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד נז הסברים שונים בהבחנה בין שוגג ו"מתעסק" ובביאור פסק הרמב"ם.
