מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

ביעור חמץ

במשנה הפותחת את פרק שני, נחלקו תנאים על אופן ביעור החמץ: "רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" (פסחים כא ע"א). מפורסמים דבריו של הרב חיים מבריסק (על הרמב"ם הל' חמץ ומצה א, ג) שהסביר שר' יהודה טוען שמצות הביעור חלה על גופו של החמץ ("על החפצא"), ועל כן החובה דוקא לשרוף אותו, בעוד שחכמים טוענים שעיקרה של מצות הביעור היא שלא יהיה לאדם חמץ ("על הגברא"), ולכן הביעור הוא בכל דרך שהיא, לא רק בשריפה. אמנם מספר אחרונים טענו שאין הכרח להסביר כך את מחלוקתם, ואפשר אף להסבירה הפוך.

הגמרא בהמשך (כז ע"ב- כח ע"א), מנמקת את דברי החולקים. ר' יהודה משוה את שריפת החמץ, למצווה בתורה לשרוף את הנותר מקרבן הפסח הנשאר לבוקר. הגמרא מנסה למצוא הבדלים בין שריפת נותר לבין שריפת חמץ, ולא על הכל משיב ר' יהודה. במכילתא (דר' ישמעאל, בא פסחא פרשה ח), נמצא את ר' יוסי הסובר כר' יהודה, ולפיו ההשוואה מלאה: "נותר אסור באכילה, ואסור בהנאה, וחייבין עליו כרת, והזמן גרם. וחמץ אסור באכילה, ואסור בהנאה, וחייבין עליו כרת, והזמן גרם". חמץ ונותר אינם איסורים מהותיים, אלא הם איסורים התלויים בזמן. בתחילה הם היו מותרים, ובנקודת זמן מסויימת הם אסורים. איסור החמץ מתקשר עם מימד הזמן: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב, לט).

חכמים משווים את דרך ביעור החמץ, לביעור עבודה זרה: "ותנן נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא: רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים" (פסחים כח ע"א). איסור החמץ, הוא איסור מהותי, כעבודה זרה. החמץ בהקשר זה, מייצג את הרוע והשלילה שבעולם, ועל כן יש לבערו בכל דרך אפשרית.

לסיכום: איסור חמץ- איסור במימד הזמן, או איסור מהותי.
(בהרחבה: הרב יהודה ברנדס, "ניקיון הבית וטהרת הלב", אקדמות, טז [תשס"ה], עמ' 108-81)