הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטוי: "זו ואין צריך לומר זו"; "לא זו אף זו"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
כריתות יז ע"א
"איתיביה רב הונא לרב אסי, ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי: חלב ושומן לפניו ואכל אחת מהן; מאי לאו מדסיפא שתי חתיכות, רישא נמי שתי חתיכות! אמר להו רב: לא תיזלא בתר איפכא, דיכול לשנויי לכו: סיפא בשתי חתיכות, רישא בחתיכה אחת.
אי הכי, יש לומר חתיכה אחת מחייב, שתי חתיכות צריכא למימר? זו ואין צריך למימר זו.
ולחייא בר רב דאמר: מדסיפא בשתי חתיכות, רישא נמי בשתי חתיכות, מיתנא תרתי למה לי? פרושי קא מפרש: ספק אכל [חלב] ספק לא אכל (חלב) - מביא אשם תלוי, כיצד? כגון שהיה חלב ושומן לפניו.
1.
במשנה יש "רישא" וסיפא". בסוגייתנו משמע, שבאופן עקרוני יש שתי שיטות להסביר את היחס ביניהם.
2.
האפשרות הראשונה: כאשר ה"סיפא" מחדשת חידוש שכולל בתוכו את הדין ב"רישא" [זאת אומרת, שה"רישא" מיותרת], אזי מיישבים על ידי הקביעה "לא זו אף זו" - 8 מופעים בש"ס.
2.1
האפשרות השניה: כאשר ה"רישא" מחדשת חידוש שכולל בתוכו את הדין ב"סיפא" [זאת אומרת, שהסיפא מיותרת], אזי מיישבים על ידי הקביעה "זו ואין צריך לומר זו" - 6 מופעים בש"ס.
3.
והאפשרות השלישית היא, ששני חלקי המשנה ממש דומים, ואז מישיבים על ידי הגדרת התוספת של הסיפא כ"פירושי קא מפרש". כלומר, הסיפא מפרשת את הרישא, הרישא מנוסחת באופן כללי והסיפא מפרטת את המקרה - כבסוגייתנו.
3.1
לצורך הפירוש יש כאילו להוסיף במשנה את המילים: "כיצד? כגון" [דומה למשמעות של "חסורי מחסרא"].
4.
לגבי הביטויים הנ"ל
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שז. זו ואין צריך לומר זו. וענין לא זו אף זו. כתב רבינו שמשון בספר כריתות (ח"ה לשון למודים שער ב' סי' צ'), הענין של לא זו אף זו הוא, שהתנא שמע לשון ראשון וכתבו, ושוב שמע לשון שני וכתבו, לפי שנראה לו חידוש יותר, ואף על פי שלפי זה [לשון האחד] לא היה צריך לאומרו, לא רצה לסלקו ממשנתו.
וזה הטעם ב'זו ואין צריך לומר זו', שמע ראשונה לשון אחד וכתבו, ושוב שמע לשון שני וכתבו, אף על פי שאין צריך כלל, (למען) [יען] כי רצה לכתוב כל דברי התנאים שהיו לפניו.
הסבר לגבי שני הביטויים לעיל : מי שכתב [או ש"כינס"] את המשנה [תנא מסויים, או אולי רבי יהודה הנשיא] כתב/שיבץ תחילה מה ששמע, ואחר כך כששמע ["גירסא"?] אחרת, כתב/שיבץ את השמועה השניה והשאיר את הראשונה [דומה לעיקרון של "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"].
4.1
וקצת קשה: הרי ברור שלגבי הרבה משניות בש"ס כך היה מבחינה היסטורית-עובדתית [כמתואר בסעיף 4], ובכל זאת בכל המשניות אין במשנה זכר לאמירות כפולות.
4.2
אלא נראה לומר: רק במשניות [כמו בסוגייתנו] שניתן לפרש את הכפילות במשנה בכמה אופנים היתה בעיה ל"עורך המשנה" כיצד להכריע, ולכן "ערך" את המשנה בצורה של אחת מבין האשרויות לעיל.
5.
המשך דברי השל"ה:
וכתב בשארית יוסף (נתיב ג' כלל א'), וזה לשונו: ושמעתי שכוונת התנא לומר שלא נחשוב החלוקה המחודשת לפשוטה מפני שלא ראינו חולק,
כי בודאי נמצא חולק עליה שלא ירצה לתפוש המרובה, לכן מי שירצה להחמיר,
כבר ימצא מי שחשבו לדין ולא לחומרא.
וזה לשון הכריתות עוד (שם): ונראה שכתב הך דאין צריך לומר זו, על דרך אלו ואלו דברי אלהים חיים, כדאיתא פרק קמא דעדיות (משנה ו): למה נכתבו דברי היחיד בין המרובים לבטלה, שאם יאמר אדם דברי זה, יאמרו אלו כדברי איש פלוני שמעת.
כך כתב הלשון השני, שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין, יאמרו [בלשון] ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת,
או שמא יסמכו על אותו לשון שני מדרך שכתב בעדיות (פ"א מ"ה), שאם יראו בית דין וכו', ואולי גם בענין 'לא זו אף זו' לא רצה לסלק הראשון אף על פי שאינו צריך.
הסבר: הוא מוסיף, שלולא הסיפא [ה"פשוטה"] היה ניתן לחשוב שיש מי שחולק על הרישא. במילים אחרות: שני הביטויים באים ללמדנו שדין המשנה מוסכם על כולם.
6.
המשך דבריו:
שח. כתב הליכות עולם (שער ג' פ"ב אות ד'), זה לשונו: וזה הטעם ב'זו ואין צריך לומר זו', אינו שוה לי, ולקוצר דעתי אין צורך. לפי שדרך התנא [בהרבה מקומות] לומר זו ואין צריך לומר זו בפירוש, כמו שאמרו בפרק היה קורא (ברכות דף יג ב), בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ופעמים יקצר התנא וישמיט זו ואין צריך לומר זו, והיינו מה שאמרה הגמרא זו ואין צריך לומר [זו] קתני, [כלומר] כאילו אמר [התנא] בפירוש זו ואין צריך לומר זו, עד כאן.
ה"הליכות עולם" מציין שלפעמים במשנה עצמה נאמר הביטוי "ואין צריך לומר ש...".
6.1
לא מובן מה הוא מוסיף בזה, הרי גם כשהתנא אומר בפירוש "ואין צריך לומר..." יתכן ששני הדינים נאמרו בתקופות שונות ולכן כתב את שתיהן.
6.1.1
ואולי הוא מתכוון ששני הביטויים הנדונים נאמרו בדרך לימוד בלבד ולא כשיחזור היסטורי.
7.
המשך דבריו:
וכתב שארית יוסף (נתיב ג' כלל א'), וזה לשונו: ומה שאמר דרך התנא לומר ואין צריך לומר בפירוש, איני מבין, כי גם שם אקשה מה הוצרך לומר ואין צריך לומר זו אם אינו צריך, אלא על כרחין דעת תנא אחר הוא, והתנא הביאו בלשון ואין צריך לומר זו, עד כאן לשונו.
הביטוי "ואין צריך לומר..." כשמופיע במפורש במשנה הוא מדברי תנא אחר, ולא נאמר על ידי מי שאמר את הדין שלפניו - ולא כבסעיף 6.
8.
המשך דבריו:
מביא את שיטת הרמב"ן בהסבר שני המושגים הנ"ל:
עוד מצאתי בשארית יוסף (שם), שכתב וזה לשונו: ובשיטת דרמב"ן היה כתוב זה לשונו: התנא בתחלת עיונו ראה שתי חלוקות,
האחת מחודשת והשניה מחודשת ממנה,
ומשום תפשת מועט לא כתב אלא המחודשת קצת,
אחר זה בטוב ההשקפה ראה שבפי הדין גם המחודשת ביותר ראוי לכתוב וכתבה אחר הראשונה,
ולא מחק הראשונה כי לא יכול, לפי שכבר נתפשטה בין התלמידים, ונשאר אותה הבבא בלא זו אף זו.
וכשאומר זו ואין צריך לומר זו, על דרך זה היה, כי ראה התנא חלוקה מחודשת וכתבה, ואחר עיון השני הבין חלוקה אחרת יותר מחודש וכתבה, אבל לא כתבה אחר החלוקה הראשונה כמו שעשה בלא זו אף זו, אלא מפני חשיבותה, כי היא מחודשת תכלית החידוש הקדימה וכתבה למעלה מהראשונה, ונשארה ראשונה לאחרונה, והיינו זו ואין צריך לומר זו עתה שנכתבו כסדר זה. ולא עשה כן בלא זו אף זו, מפני שהחידוש היה מועט ולא חבבו להקדימו וכתבו באחרונה.
שיטת הרמב"ן: שני הביטויים מבטאים את תהליך הלמידה של התנא ["עורך המשנה"?] מהבחינה מה יותר חדשני.
דומה קצת לאמור לעיל בסעיף 4.
9.
המשך:
וראיה לזה בפרק שלישי דיבמות דף ל א) לגבי שלשה אחים, שנים מהם נישואין לשתי אחיות וכו', אשר שם שתי משניות שהשניה באה מכל שכן דראשונה. ותירצו בגמרא, הך תנא ברישא וכו' ואיידי דחביבה ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה. ופירש רש"י (ד"ה הא): משנה אחרונה זו שנה בתחלה, וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני [וכו' ותו לא הוה צריך למיתני] סיפא, אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה (עכ"ד רש"י),
ויש כאן בנין אב לכל מקום שאומר זו ואין צריך לומר זו, כי על דרך זה היה הענין עד כאן.
הוא מביא מקור שממנו משמע כדבריו לעיל בסעיף 8.
10.
בעל ה"שארית יוסף" מקשה על שיטת הרמב"ן:
ויש על שיטה זו גמגום, וכל שכן למה שפירשו התוספות שם (ד"ה דחביבה), וזה לשונם: איידי דחביבה ליה אקדמה, בשאר מקומות אין דוחק לומר כן, אלא אומר זו ואין צריך לומר זו קתני, וכאן דוחק לומר כן לפי ש(ב)בבא שלימה (היה) דלא צריכה [היא], עד כאן.
למדנו מדבריהם שאין תירוץ איידי דחביבא ליה תירוץ זו ואין צריך לומר זו,
ושניה דתירוץ איידי דחביבא הוא תירוץ יותר דחוק מזו ואין צריך לומר זו,
וכל זה שלא כדברי השיטה ההיא, ולכן חזרנו לדברי רבינו שמשון, וכדאי הוא לסמוך עליו עד כאן לשון (שארית יוסף).
מסקנתו היא, שעריכת המשנה לפעמים איננה שחזור מדוייק מבחינה כרונולוגית-הסטורית.
הוא מבחין גם בין שני סוגים של ייתור: האחד - "יתור" בין שני חלקי משנה אחת, והאחר - "ייתור" בין שתי משניות זו אחר זו. בסופו של דבר הוא חוזר בפשטות להסבר הראשון לעיל.
