מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
חסה- מרור לא מר ונקי מתולעים
המשנה מונה רשימת ירקות שיוצאים בהם ידי חובת מרור בפסח: "בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור" (פסחים לט ע"א). ובגמרא: "חזרת- חסא", ולפי תנא דבי שמואל, הסדר שברשימה, הוא סדר עדיפות, ורב אושעיא קובע: "מצוה בחזרת". החזרת שבלשון המשנה היא החסה, ולא שורש ה"חריין" בתערובת סלק אדום, כפי שמקובל כיום. התכונות של המרור: "תחילתו רך וסופו קשה", או: "תחילתה מתוק וסופה מר, שכך עשו המצריים לאבותינו במצרים. בתחילה במיטב הארץ, ... ואחר כך וימררו את חייהם" (ירושלמי פסחים ב, ה). אכן, ככל שמשהים את החסה זמן רב יותר באדמה, היא נהיית מרירה יותר. אלא שכיום, החקלאים קוטפים ומשווקים כשהחסה מגיעה לגודל מסויים, עוד לפני שהיא נהיית מרה. אין חובה לאכול את הירק כשהוא מר ממש, אלא ירק שיש לו יכולת להיות מר.
החסה גדלה בתנאי חום, ועל כן בחלק מארצות אירופה, לא היה חסה בפסח. התחליף היה שורש ה"חריין", אותו יש שזיהו כתמכא. אלא ש"החריין" הוא חריף ולא מר, לא ניתן לאכול ממנו כזית, והוא אף מסוכן: "קורא אני על החריין סכנה, ואין בו מצוה, וכל אשר נגע אלקים בלבו יקיים מצוה כתיקנה ויקנה סאלאט (=חסה. [משם השם: חסלט]) לשם מצות מרור, אף אם הוא ביוקר" (הרב צבי אשכנזי, שו"ת חכם צבי סי' קיט). החת"ם סופר (שו"ת, או"ח סי' קלב), מודה בצדקת דבריו של החכם צבי, אך הוא חושש "מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח", ועל כן ממליץ בכל זאת לאכול חריין.
ב"ה זכינו בדורנו, שחקלאי גוש קטיף ואחרים מגדלים ומשווקים במשך כל השנה, ובמיוחד לקראת חג הפסח, חסה ועלים ירוקים אחרים, נקיים משרצים וחרקים, ובכמויות גדולות, ומזכים את עם ישראל בארץ ובעולם, לקיים מצוות מרור כהלכתה, וכדין הגמרא. גוש קטיף על יישוביו וחממותיו נעקר והוחרב, אבל ירקות עלים נקיים מתולעים, אותם מגדלים במקומות אחרים בארץ, ממשיכים להקרא: "ירקות גוש קטיף". מותג, המציין ומבטא נקיות, טהרה, זיכוי הרבים, ואהבת ארץ גדולה.
