גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת כריתות
דף ו ע"ב

בענין צירוף ה"חלבנה" למנין

איתא בגמרא (ו ע"ב): "אמר רבי חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" וכו'. וכך מביא רש"י בפירושו על התורה (שמות ל, לד): "וחלבנה - בושם שריחו רע... ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו".

עד היכן הדברים מגיעים, ראוי להביא דברי 'דרשות הר"ן' (הדרוש הראשון), שאין זו תועלת רק לזה אשר ב'חלבנה' יכונה, שתפלתו תתקבל, אלא יתר מיכן, תועלת היא לציבור, וכמתק לשונו: "וכבר רמזו לנו בחלבנה שהושמה עם סמני הקטורת, והיה מן הנראה שתפסיד אותם להפסד הריח הזה, ואם כל זה אמתה לנו הנבואה שאין להם שלמות זולתה, כי כן הענין בהצטרף עמנו בעבודתנו להשי"ת, החוטאים והפושעים שלא יפסידו עבודתנו, אבל תהיה בזה יותר שלמה". ובהמשך: "וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטרת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכיות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם" וכו', יעו"ש.

המהרש"א בח"א דקדק בלשון הגמרא - "שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת", ולא קאמר 'שהרי חלבנה ריחה רע והיא אחד מסממני הקטורת, ואם חיסר אחד מסמניה ואפילו חלבנה חייב מיתה', ומכך הוכיח, שמדובר כאן כאשר אלו שהם בדרגת 'חלבנה' אינם אלא נמנים עם הציבור ואינם פורשים מהם, ואכן אינם חלק מן הציבור ממש, ובעבור כן דקדקו ואמרו: "ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת", שאינו אלא נמנה עמהם, ולא צירוף ממש.

וכיון שכן - כתב המהרש"א - צירוף פושעי ישראל לדבר שבקדושה אינה אלא כשיש מנין עשרה מבלעדיו, אבל אין לצרפם למנין עשרה, וזכר לדבר הוא ממה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית יח, לב): "לא אשחית בעבור העשרה", אבל על פחות מעשרה לא התפלל, כי אין לצרף הפושעים למנין העשרה, וגם מסממני הקטורת יש ללמוד כן, כי היו אחד עשר סממני הקטורת, עשרה - ריחן טוב, ואחד חלבנה - שריחה רע, וצירוף החלבנה לעשרה אחרים הקיימים כבר.

וכדבריו כתב בהדיא מרא דארעא דישראל רבינו משה ב"ר יוסף מטראני זי"ע - המבי"ט (נסתלק בכ"ג ניסן ש"מ), וזו לשונו בספרו 'בית אלקים' (שער התפילה פי"ג): "וראוי להשגיח על ענין צירוף זה, כי אינו אלא בהיות מצטרפים רשעים בציבור עם צדיקים, ויש לפחות עשרה מהצדיקים, כענין סדום, וזה יובן מענין החלבנה שלא מנאה הכתוב עם סממני הקטרת אלא בהיות הסממנים שריחם טוב עשרה, שהרי כל הסממנים הם י"א עם החלבנה, ומספיק ריח טוב של עשרה לריח רע של חלבנה, וכמו כן תענית רשע עם תענית הצדיקים".

וכך גם כתב גם הגה"ק רבי אברהם אזולאי זי"ע בספרו 'חסד לאברהם' (מעין ב נהר מו) בסוד סממני הקטורת: "דע, כי קריאת פיטום הקטורת יש בו כח סגולי להבריח כל סנקליטין של מלך... אמנם, טעם היות סמני הקטורת י"א סמנים לא פחות ולא יותר, ללמדנו - שבכל ציבור שיש ביניהם רשע אחד אל יוציאוהו מביניהם ולא יעכבוהו מלהתפלל עמהם, ואל יעלה בדעתם שיפסידו בהשתתף תפלת רשע עמהם, ואדרבה יגיע להם תועלת ולא הפסד, כי כשיעיינו למעלה ערך תפלתו לפי ערך תפלת רשע יראו יותר חשובים ממה שהם בלתי רשע עמהם, וגם הרשע ירויח כי בהתחבר תפלתו עמהם חוזרת להיות חשובה, וזה כשיהיו עשרה צדיקים ואחד רשע נחשבים כולם לצדיקים כל הי"א נחשבים לצדיקים, אך אין כח בט' צדיקים לבטל פסול תפלת רשע אחד, ואם היו שני רשעים בתוך הציבור צריך שיהיו עשרים צדיקים כדי לבטל ב' רשעים, ולזה היה בקטורת עשרה סמנים טובים לבטל ריח החלבנה שריחה רע".

הגאון החיד"א ב'פתח עינים' הביא מספר 'משנה לחם' (עמ"ס כריתות) שכתב להיפך מדבריהם, ותוכן דבריו הוא, כי הנה לפני כן איתא בגמרא: "אמר רבי יוחנן, י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, אמר רב הונא, מאי קראה (שמות ל, לד) 'קח לך סמים' - תרי, 'נטף ושחלת וחלבנה' - הא חמשה, ו'סמים' אחריני חמשה - הא עשרה, ו'לבונה זכה' חד - הא חד סרי", נמצא שחמשת המינים הראשונים צריך למנותם אחד אחד, בכדי שנדע כמה נתרבו ממה שנאמר 'סמים' באחרונה, ואילו חמשת מינים האחרונים נמנים כאחד, ומה שאמרו בגמרא כלפי חלבנה 'ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת', הכוונה היא למעליותא ולחשיבות, כי החלבנה היא בין אלו הסממנים הבאים במנין, ומהם למדים להוסיף חמשה סמים כהנה, ולפי זה מכח החלבנה באים אנו למנין עשרה סממנים, שהרי 'לבונה זכה' נאמר בפסוק בנפרד, אחרי שכבר למדים שישנם עשרה סממני קטורת, וא"כ, אדרבה, למדים מכאן שצירוף עשרה סממני קטורת הוא בכח החלבנה, ושפיר יש ללמוד מכאן שמצרפים אותם גם למנין עשרה, והחיד"א מסיק על דבריו: "ואין דבריו מוכרחים, ומה גם שדברי מר זקנינו [החסד לאברהם] זלה"ה הם מספרי קדמונים כתב יד" (ע"ע 'אביר יעקב' עמ"ס כריתות כאן).

ולאור כל האמור, קצת תמוה מה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' נה סי"א): "עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו, נמנה למנין עשרה", וכתב ה'משנה ברורה' (סקמ"ז) "אפילו עבירה שחייב עליה מיתה, והטעם דכתיב בעכן (יהושע ז, יא) 'חטא ישראל', אע"פ שחטא, ישראל הוא ובקדושתיה קאי", וב'שער הציון' (סקמ"ג) כתב: "דבמעשה דעכן היה חילול שבת שחייב סקילה כדפרש רש"י ביהושע", ולכאורה בכל האמור מפורש יוצא שרשע אינו מצטרף למנין עשרה, אם לא שנחלק שכל האמור מיירי במומר להכעיס, ואילו בשו"ע מיירי במומר לתיאבון, ולכן מצטרף לעשרה, וכדברי ה'פרי מגדים' (שו"ע שם, א"א סק"ד), יעו"ש.